סין
עשור לאחר שפלשה לטיבט, סילקה הרפובליקה העממית של סין את הדלאי לאמה, מנהיגם הרוחני ועד לא מזמן גם מנהיגם הלאומי של הטיבטים, מדרכה לאחר שלא הסכים לשתף פעולה עם הממשל. הטיבטים יצאו לרחובות להגן על מנהיגם אך הכוחות הסינים הפציצו את האזור, טבחו באלפי אנשים ועצרו רבבות. הדלאי לאמה נאלץ לברוח והנהיג עד חודש מרץ האחרון את עמו בשלט רחוק, מדרמאסלה שבצפון הודו.
הטיבטים רואים עצמם כעם נפרד השואף להגדרה עצמאית וקוראים לשיחרור טיבט מהרפובליקה הקומוניסטית. הסינים מצידם רואים בסיפוחה של טיבט כ"שחרורה משלטון פאודלי ברוטלי" ואף חגגו לאחרונה 50 שנה ל"שחרור". כל נסיון מצד העם הטיבטי להתקדם אל עבר עצמאות מדוכא על-ידי ממשלת סין ביד רמה. לטענת העם הטיבטי הכריזה טיבט על עצמאות ב-1912, אולם הרפובליקה הסינית קובעת כי לא התקיימה הכרזה שכזו.
גם הרפובליקה הסינית של טיוואן, אי אוטונומי בסין, חשבה לנסות את מזלה. האי, המונה מעל 23 מליון תושבים, מהווה למעשה מדינה עצמאית בשטח. עם זאת, מעולם לא הכריז על עצמאות ואינו מוכר כמדינה עצמאית על ידי הקהילה הבינלאומית. בשנים האחרונות מתנהל בטיוואן דיון על הכרזה רשמית שכזו, אך גם במקרה הטיוואני, מאיימת סין לתקוף אם תכריז על עצמה כמדינה עצמאית ואף קובעת כי תחרים כל מדינה שתכיר בעצמאותו של האי.
אופייו השונה של האי החל עם מלחמת האזרחים הסינית שהסתיימה ב-1949. צ'אנג קאי שק, מנהיגה של סין באותה עת, הובס בידי מאו דזה דונג הקומוניסט. בעקבות הלחימה הקים דונג את "הרפובליקה העממית של סין" על רוב שטחה של המדינה. שק היגר לאי טאיוואן בסיועה של ארצות הברית שהגנה עליו מפני הכוחות הקומוניסטים. השלטון הקומוניסטי שצמח בסין המשיך לראות באי הטאיוואני כמחוז מורד אך בלתי נפרד מהרפובליקה, בזמן ששק ראה את הגלייתו לאי הטיוואני כמושב זמני ממנו ימשיך להנהיג את סין.
תהליך הדמוקרטיזציה בשלטון הטיוואני שהחל בשנות התשעים, חיזק את תמיכתן של מדינות המערב בהכרזה על טאיוואן עצמאית. עם זאת, סין הקומוניסטית לא קיבלה זאת בסבר פנים יפות ואיימה לפלוש למדינה אם תבצע את המהלך. כיום, למרות שאינה מוכרת על ידי מרבית מדינות העולם ורוב הארגונים הבינלאומיים כמדינה מנותקת מסין, היחס לטאיוואן הוא כאל ישות אוטונומית הלוקחת חלק בארגונים בינלאומיים שונים, כמו אירגון הסחר העולמי.
ואם לא די במחוזות טיוואן וטיבט המבקשות להתנתק מהמעצמה הסינית העולה, גם בחבל יאנביאן שבצפון-מזרח הרפובליקה, יש מי שדורש עצמאות אך נתקל בסירובה של סין. מרביתם של מעל שני מליון תושבי החבל הם קוריאנים השואפים לקבלת עצמאות שזכו לאוטונומיה מסויימת לפני מעל חמישים שנה. ממשלת סין מצדה עושה מאמצים רבים ככל האפשר לשלב את תושבי החבל בתרבות ובחינוך הסיני במטרה למנוע דרישה להתנתקות מהרפובליקה.
טורקיה (עיראק ואיראן)
מראשית היווסדה של טורקיה כמדינת לאום בראשותו של אטאטורק, לאחר מלחמת העולם הראשונה, מסרבת טורקיה להכיר בכורדים כלאום נפרד. הטורקים מתעקשים לטעון כי מדובר למעשה ב"טורקים הרריים" ודיכאו מאז כל נסיון שנעשה לקבלת אוטונומיה מצד המיעוט המהווה כ-20 אחוזים מאוכלוסיית טורקיה, לעיתים הדבר נעשה גם תוך אלימות אכזרית מצד הממשל. מעל 20 אלף איש כורדים נרצחו במהלך השנים בידי הטורקים וגם בשנים האחרונות מפגיזים הטורקים והאיראנים באזור הכורדי שבעיראק.
כמו כן, עד לשנים האחרונות לימודה של השפה הכורדית או שימוש בה הוצא מחוץ לחוק, והיווה עברה הגוררת עונש מאסר. הדיכוי הכורדי בטורקיה נחל הצלחה, אך מסוף שנות השבעים החלו הכורדים במדינה לזקוף את ראשם. אירגוני שמאל, כמו גם אירגונים אחרים רדיקלים, החלו לצמוח ובינהם ה-PKK, מפלגת הפועלים של כורדיסטאן, המוגדרת על-ידי ארצות הברית והאומות המאוחדות כאירגון טרור. המפלגה הלאומנית, שמקורה בשמאל הרדיקלי, מנהלת מלחמת גרילה מול טורקיה משנות ה-80.
מדיניותו של ראש הממשלה הטורקי הנוכחי, רג'פ טאיפ ארדואן, דווקא מציעה הפחתת המגבלות על הכורדים במדינתו. בפרלמנט של אנקרה יושבת כיום מפלגה כורדית שזכתה לקולות רבים. עם זאת חברים במפלגה נעצרו לאחרונה והודחו מהפרלמנט באשמה של קשר לPKK. כמו כן, ארדואן מסרב להענות לדרישות מינימליות אחרות כמו שוויון בתקציבים ובחינוך ואפשרות לאוטונומיה באזורים מסויימים במדינה. מאבקה של תנועת ה-PKK נמשך אך מתמתן משמעותית. הזרם המרכזי של הכורדים באזור מעוניין להשיג שוויון תרבותי ומנהלי במדינה.
על אף שהנושא הכורדי משמש לעיתים ככלי נשק בידי ממשלות אנקרה, טהראן ובגדאד, נושא מניעת העצמאות הכורדית הפך גם לאינטרס משותף המהווה בסיס מהותי לשיתוף פעולה בין שלושתן. אחד החששות הגדולים ביותר של המדינות הוא ריכוז הנפט הגבוה בכורדיסטאן. מקורות הנפט עוברים מכורדיסטאן לטורקיה.
המדינה הטורקית רואה בכורדים את האיום הגדול ביותר על יציבותה ומתנגדת להקמתו של אזור אוטונומי כורדי בתוך עיראק וחוששת משאיפה אפשרית של כורדים בטורקיה להצטרף לגוף האוטונומי החדש. המדיניות העיראקית, הפייסנית יותר באופן יחסי כלפי הכורדים במדינתה, מאיימת על ממשלתו של ארדואן ולפיכך נרתמים הכורדים בטורקיה לגיוסן של חברות טורקיות להשקעה בחבל כורדיסטאן שיניב אינטרסים טורקים כלכליים במדינה ומבטיחים לא להביא לפירוקה של טורקיה.
אזרבייז'ן
כיום, לאחר שיחות שלום שהתקיימו בין המדינות, בתיווכו של הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה, נשמר שקט יחסי בקו הפסקת האש, לאורכו פזורים צבאות שתי המדינות.
נגורנו מתפקדת כמדינה בפועל אך מעולם לא זכתה להכרתו של גוף מדיני כלשהו בעולם, לרבות הכרה מארמניה אשר חוששת שהכרה שכזו תביא להחרפת היחסים עם שכנתה אזרביז'ן.
אנגולה
כ-300 אלף התושבים המתגוררים במובלעת עתירת הנפט של אנגולה – קבינדה, כשליש מתוכם פליטים מקונגו, מיוצגים על-ידי ממשלה חיצונית הממוקממת בפריז. בהמשך למלחמת האזרחים באנגולה ניהל הצבא מלחמה קשה בבדלנים מחבל קבינדה והביא להחלשה משמעותית של כוחות אלה. ביולי 2006 נחתם הסכם שלום בין ממשלת אנגולה לבין החזית לשחרור קבינדה (FLEC), ארגון הגג של הקבינדים הבדלנים. בהסכם נקבע מעמד מיוחד לרפובליקה במדינה האפריקאית. עם זאת קיימים עדיין מנהיגים בדלניים השוללים את ההסכם ומתעקשים על הדרישה לעצמאות קבינדית מלאה.
מרוקו
התושבים הכריזו על עצמאות האזור כרפובליקת דמוקרטית, אך מרוקו מסרבת בתוקף להכיר בהכרזה, מדכאת כל נסיון לעצמאות ואף יישבה מתיישבים מרוקאיים באזור (מתנחלים) כדי לשמור על אחיזתה ועל אינטרסיה הכלכלים במקום. בעבר זכתה מערב סהרה לתמיכה של כ-80 מדינות, אך כיום היא עומדת על תמיכה של כ-27 מדינות בלבד, ביניהן אלג'יר.
חששותיה של מרוקו מעצמאות הסהרווים מביאה לחקיקות שונות לצורך הגבלת חופש הביטוי וחירויות אישיות שונות במדינה ולביקורת הרבה על מרוקו בדו"חותיהם של ארגוני זכויות אדם.
סומליה ואתיופיה
סומלי עברה משליטה סומלית לשליטת אתיופיה לאחר שנכבשה וסופחה בסוף המאה התשע עשרה. המדינה הכריזה על עצמאותה לפני כ-15 שנה, אך מעולם לא זכתה להכרה מצד גוף מדיני כלשהו. אוצרות הנפט שהתגלו בשטחה לא תרמו לשאיפותיה לעצמאות והיוו למעשה מניע לממשלת אתיופיה שלא לאפשר לסומלי לפרוש מהמדינה ולחבור לסומליה, המדינה האפריקאית השכנה. כיום מהווה המחוז הבדלני את מקור הסכסוך הסומלי-אתיופי.
סומלילנד, המונה 3 וחצי מליון בני-אדם, ממוקמת בחצי האי הסומלי שבצפון-מזרח אפריקה ונתפשת בעייני מדינות אחרות כחלק מסומליה. בדומה לסומלי, גם סומלילנד מתפקדת כמדינה ריבונית, אך אינה זוכה להכרתה חיצונית בריבונותה. בני שבט האיסק, אשר הכריזו על עצמאות המדינה כרפובליקת סומלילנד בשנת 1991, טוענים לריבונות על חמישה משמונה-עשר מחוזותיה של סומליה.
האיחוד האירופי
לא רחוק באותה יבשת אירופאית, במרחק של פחות משעתיים טיסה, מתפרש חבל הבסקים הממוקם בצפון חצי האי האיברי כמחוז אוטונומי בתוך ספרד וכולל שלושה מתוך ארבעה המחוזות הבסקייים במדינה. נווארה, המחוז הבסקי הגדול ביותר, אינו כלול בחבל האוטונומי, כמו גם שתי פרובינציות בסקיות נוספות הממוקמות בדרום צרפת. באזור פועלת המחתרת הבסקית אט"א (ETA) במטרה להקים מדינת לאום סוציאליסטית בסקית שנוקטת כבר כ-60 שנה בפעילויות אלימות ומוגדרת על-ידי האיחוד האירופי וארצות-הברית כארגון טרור. עם זאת, המפלגה שהקימה המחתרת אינה שולטת בפרלמנט הבסקי כיום. בראש האוטונומיה בסקית, עומדת היום המפלגה הבסקית הלאומית (PNV) השואפת להביא לעצמאותו של החבל כולו בדרכי שלום.
בנוסף לדרישה הבסקית, מתמודדת ספרד גם עם דרישה לעצמאות באזור מוכר יותר לישראלי הממוצע – מחוז קטלוניה שבצפון-מזרח המדינה, שבירתה ברצלונה. אם יצא לכם לבקר באזור לאחרונה, וודאי נחשפתם למחוז האוטונומי בעל הכלכלה והתיירות המשגשגות. חלקה של האוכלוסייה הקטלונית שואף לאוטונומיה דומה זו של הבסקים, הכפופה לממשלה שבמדריד. עם זאת, חלק לא מבוטל מהקטלונים דורש עצמאות ושואף לקחת חלק באיחוד האירופי כמדינה נפרדת, אז גם לא יצטרך לממן בעזרת כלכלתו המצליחה אזורים אחרים נחשלים בספרד. ממשלת ספרד תומכת בהכרזתה החד צדדית של מדינה פלסטינית, אך מתנגדת להעניק עצמאות לעמים השונים שצמחו בתוכה.
השאיפה הפלסטינית לעצמאות שונה ממרבית דרישותיהם של מחוזות אחרים ברחבי העולם לריבונות. שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה נפרדים ממדינת ישראל, לעומת מחוזות אחרים במדינות קיימות הדורשים להתנתק מהמדינה. אם נמנה את כלל העמים השונים השואפים לעצמאות ברחבי כדור הארץ נמצא כי קיימים עוד עשרות רבות של דרישות שכאלה, רובן מדוכאות על-ידי המדינה השולטת באזור ולכן סביר שרובן הגדול לא יזכה לעצמאות בשנים הקרובות. אך אם אבו-מאזן יגיע לאו"ם, אולי נופתע לגלות שפלסטין תהייה המדינה הבאה ביניהן לקבל הכרה.