פדיון שבויים היא המצווה היהודית הגדולה ביותר

התלמוד הבבלי מספר שאיפרא הורמיז, אמו של מלך בשם שבור, שלחה ארנק מלא דינרי זהב לרב יוסף לשם "מצווה גדולה". החכמים החלו לדון בשאלה מהי המצווה הגדולה ביותר, והגיעו למסקנה נחרצת: פדיון שבויים! למרות הביקורת הרבה שנשמעה על ההחלטה לשחרר את גלעד שליט, אני הרגשתי גאווה כשראש הממשלה אמר בשבוע שעבר שהוא עמד במחויבות היהודית לפדיון שבויים. קיום המצווה הגדולה ביותר בתורה הוא ביטוי מרשים לאופייה היהודי¬-דמוקרטי של מדינת ישראל. הריקודים באוהל המחאה עם קבלת הבשורה על העסקה הם שעתה היפה של החברה בישראל: כל ישראל ערבים זה לזה.

כשסיני, בני בן השבע, צפה אתנו בחדשות ושמע על שחרור מאות המחבלים תמורת גלעד שליט, הוא אמר: "אני מבין אותם, אני לא מבין אותנו". ברור לי שהוא צודק; אבל אני רק חיבקתי אותו חזק חזק ובלעתי את הסיוט של כל הורה בישראל בלב. ברוך ה' שהסיוט של משפחת שליט סוף סוף נגמר.

זו הדילמה חסרת הרחמים לפניה עמדו שרי הממשלה בין קבלת החלטה מהלב לבין קבלת החלטה מהראש. הראש אמר: "אסור לשחרר", הלב אמר: "חייבים לשחרר". גם למתנגדים לעסקה היה קל יותר להרים את היד כשידעו שהם במיעוט. "ישראל ביתנו" עוד תשלוף את ההצבעה הזאת לקראת הבחירות הבאות, אם חלילה אחד מהרוצחים המשוחררים יצליח לפגוע בנו, ואני מקווה ששיקול ציני-אלקטורלי כזה לא הכתיב את הצבעתם. אבל לא בטוח שאפילו אם משה (בוגי) יעלון - המתנגד השיטתי והעקבי ביותר בממשלה - היה מכהן כעת כראש הממשלה או שר בטחון, הוא היה מצביע אחרת. במצבי משבר ממושכים ומורטי עצבים הלב מכריע בסוף של דבר את הראש. זה מה שעושה אותנו אנושיים, אנושיים מדי.

להציב גבול ללב

למרות שפדיון שבויים היא המצווה הגדולה ביותר, המשנה קובעת "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן – מפני תיקון העולם". במילים אחרות, אסור לשלם מחיר מופרז אפילו עבור המצווה הגדולה ביותר. הגמרא מסבירה שמי שמתחיל לשלם מחיר מופרז רק מעודד חטיפות נוספות ורק מעלה את מחירה של כל חטיפה. במשנה המחיר הוא כלכלי, במדינת ישראל מדובר במחיר דמים. אם רוצים עולם מתוקן יותר – יש להציב גבול גם ללב.

כשיוליסס עבר ליד אי הסירנות – הנימפות ששירתן האלוהית הובילה את יורדי הים אל מותם – הוא צווה את מלחיו לאטום את אוזניהם בדונג, ואותו עצמו לקשור לתורן הספינה. כך הוא זכה לשמוע את שירתן מבלי לשלם את המחיר. גם חז"ל, חכמי המשנה, תיקנו את התקנה שהגבילה את היכולת להיענות לצו המצפון. אותם אנשים שרואים בפדיון שבויים ערך עליון, קובעים את כללי המשחק להכלתו.

כעת מבקשת הממשלה לקבל את עקרון חטוף תמורת חטוף של "ועדת שמגר". קביעת דבר בחקיקה היא ניסיון אנושי להפוך עקרון לגדול יותר, אובייקטיבי יותר, יציב יותר מהאנשים שחוקקו אותם. זו טיבה של ההלכה, אשר מקנה לתקנות חכמים מעמד של צו אלוהי. ההיסטוריה מלמדת שתקנת חז"ל לא פתרה את הבעיה אחת ולתמיד, וסביר שגם קבלת המלצות ועדת שמגר לא תהיה המילה האחרונה, אבל היא על הדרך הנכונה ל"תיקון עולם".

שרגא בר און הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים

>> הטור הקודם שלי: קול באישה - תענוג
>> "המחבל שהרג את הדודים שלי ישוחרר"