איך הוא מעז

>>הרגעים הגדולים של 2011 - הפרוייקט המלא 

כשהתחקירנית נאלצה (או התנדבה, לא שזה משנה) לכרוע על ברכיה וללגום בכוח חלב הניתז על פניה מעז בעת שהחקלאי שלא הייתם רוצים שיתקרב לילדיכם משקה אותה בקריאות "תבלעי" – אין ספק ש"ערב חדש" הביאו משהו חדש למרקע.

זו הייתה פדיחה, זה היה בוטה, זה היה משפיל ומעורר תהייה 'לאן הולכים כספי הציבור?'. זה נראה כאילו בערוץ שכחו להזהיר את עדיני הנפש והנשים בהריון לכבות את המרקע, אבל כמו תמימות של חולה אלצהיימר, שגונב משקפי שמש בקיוסק מאה קילומטרים מביתו, התקרית כולה עברה לערוץ הראשון מעל הראש.

דן מרגלית טען כי הוא כלל לא זוכר שתחקירנית התכנית ישבה על רצפת האולפן מולו ושתתה חלב עז ישר מהעטין (כנראה שיש לו באמת חיים עמוסים הרפתקאות מבוקר עד ערב); הטלוויזיה החינוכית קיימה דיון דחוף, בנוכחות מנכ"ל משרד החינוך ובכירים נוספים, ובסופו של יום הוחלט לתת לאותה עובדת סיוע מקצועי פסיכולוגי. מבלבול להיסטריה ושוב לרגיעה תמוהה.

וזה כשכל שנדרש מהם היה הצהרה קצרה ותכליתית שאומרת: "כן, עשינו פדיחה. לתחקירנית ולעז שלום" – ולהמשיך הלאה לגאולה אבן. בשביל אותה עובדת מסכנה ובשביל כולנו הצופים. הסיפור התחיל כשתכנית בידור בערוץ 10 חגגה קצת על הקטע ושם זה היה צריך להיגמר. אלו הרגעים שצריך קצת לשחרר, להשתמש בהומור, ולא להכחיש ולנסות לחנך – גם כשסביבך מוקד הרעש.

תקרית העז הייתה בסך הכול עוד פדיחה בסדרה ארוכה של ניסיונות להבין את הצופים במאה ה-21 ולקרוא את שפת הגוף של החברה הישראלית. יש משהו בין השורות שהדינוזאורים ברשות השידור לא מצליחים להבין ולכן השערורייה פה לא יותר גדולה מלשאול מוכר בקיוסק ירושלמי של זקנים איזה סוגי מציצות יש ולקבל תשובה רצינית ומפורטת. וכן, גם אנחנו בתקשורת התנהגנו קצת כמו ילדים שראו ציצים בפעם הראשונה. או לפחות ציצי של עז.

ואם זה לא מספיק בשביל להראות כמה רחוק הערוץ מהצופים שלו, ראוי לציין ששלושת האירועים הבולטים שם השנה הם תקרית העז, פיטוריה השערורייתיים של קרן נויבך ומחיקת חובות העתק כאחד הטייקונים "אויבי הציבור". 2011 לא הייתה השנה היפה של השידור הציבורי בישראל.