חדשות
השבוע יצאנו להכיר את הפעילים המרכזיים של אינתיפאדת סילוואן. באינתיפאדה הראשונה והשנייה היו אלה בעיקר בני העשרה והעשרים שעמדו בחזית המאבק, אבל כאן בסילוואן עוד לא מלאו להם 12, חלקם עוד בני שבע, אבל הם החיילים המרכזיים של המאבק.
"בגלל שהם רוצים לקחת לנו את הבתים, אז אנחנו מיידים אבנים", מסביר אחד הילדים. "אין לנו מגרשים לשחק בהם והם רוצים לקחת לנו את הקצת שיש. הם לוקחים לנו הכל ולא משאירים לנו כלום", הם מוסיפים.
"אם אעמוד פה - יגרשו אותי"
"השער הזה הוא שער ביטחון", מצביע אחמד כרים, תושב המקום, לעבר מקום שאסור לו להיכנס אליו. "אסור לי לראות או לדעת מה יש בפנים. אסור לי להתקרב אפילו", הוא מוחה. "אם אני אעמוד פה אפילו לשתי דקות, יבוא אלי המאבטח ויגרש אותי", הוא מגלה.
מאחורי החומה הזאת מתגוררת משפחה יהודית בבית שרכשה עמותת אלע"ד. אחמד כרים מכנה אותם מתנחלים ואילו דוד בארי היה קורא לזה ציונות. אחמד מתרחק, וכפי שהעריך, מאבטח אכן יוצא החוצה.
הבתים האלה, כ-18 במספרם, הם למעשה הגרעין של הסיפור בסילוואן. את כולם רכשה או השיגה עמותת אלעד באמצעות חוק נכסי נפקדים. את כולם מאבטחים שומרים חמושים שמקצה משרד השיכון, והם מתוגברים בכלי רכב ממוגנים ובסיורים של מג"ב.
ההצלחה הגדולה של אלע"ד - עיר דוד
אתר התיירות הזה, למעשה, הוא אחת הסיבות המרכזיות לכוח של עמותת אלע"ד, עמותה שהצליחה איפה שמדינת ישראל לרוב נכשלה - להביא תיירים. בשונה מאתרי תיירות אחרים שמנהלת רשות שמורות הטבע, פה לא חסרים כספים.
לבסוף, כשמסתכלים על התמונה המלאה במקום, לכל אחד מהצדדים הנרטיב שלו. המתנחלים באו הנה לחיות בשכנות טובה, אך מלכתחילה השכנות הזאת לוותה בגדרות, בשערים ובמאבטחים חמושים. זהו מתכון בעייתי מאוד לדו-קיום, אבל אולי, ביום מן הימים, משהו פה יצליח.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
אתר זה פועל כחוק ברישיון
