השבוע סיימה סגן-משנה אלינה פדוה מירושלים את קורס הקצינים - וקיבלה את הדרגות. הקורס לא היה קל, אבל לא בגלל התנאים או העומס. במהלך הקורס הודיעו לה: דור דרעי, בן זוגך מזה שנתיים, נהרג במהלך מבצע "צוק איתן". תחילה, עם קבלת הבשורה, היא רצתה להפסיק הכל באמצע ולצאת מהצבא, אך יום לאחר מכן חזרה בה. הסיבה: דור ז"ל תמיד דחף ותמך בה להיות קצינה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
סיפורה המורכב של אלינה מתחיל כבר עם ילדותה ברומניה, שם נולדה וננטשה על ידי הוריה כשהייתה תינוקת. בגיל 6 אישה מישראל בשם אסתר החליטה לאמץ אותה, וכך עלתה לארץ. בתחילה היא התקשתה בלמידת השפה וביצירת קשרים חברתיים, אך עם הזמן הצליחה להתמודד עם הקושי. היא התגייסה למסלול ייעודי לקצונה של חיל השלישות ומשם עברה להיות מש"קית שלישות בגדוד צבר בחטיבת גבעתי.
בזמן שהותה בשטחי כינוס, כשתגברה את כוחות המילואים של בה"ד 1 במבצע "צוק איתן" וסייעה להם בקליטת המילואימניקים ומיגון הנגמ"שים, קיבלה את הבשורה המרה - חברהּ, דור דרעי ז"ל, נהרג באירוע הפילבוקס ב-28 ביולי, עת חדרו מחבלים ליד קיבוץ נחל עוז דרך מנהרה ושיגרו טיל נ"ט לעמדה שבה היה דור עם כמה מחבריו. הוא היה לוחם מצטיין מחטיבת כפיר בקורס מ"כים בביסל"ח. השניים למדו יחד בבית הספר מכיתה ז' עד כיתה י"ב והיו בני זוג שנתיים - עד שהאסון גדע זאת.
"עשיתי שמירות בשטחי כינוס ויום שישי בערב היינו בבה"ד, דיברנו וזה היה נשמע קצת כמו שיחת פרידה זה היה שלושה ימים לפני האירוע", היא מספרת בריאיון לחדשות 2 Online. "הוא סיפר לי שהפלוגה הולכת להיכנס לעזה ושהוא לא נכנס, כמובן שנרגעתי. בדיעבד הבנתי שלקחו אותו לשמור על פילבוקס בנחל עוז".
"דור, אני לא רואה את העתיד שלי בלעדיך"
אלינה הייתה רגילה שדור מתקשר אליה כל יום, אך לפתע נוצר נתק של שלושה-ארבעה שבהם לא דיברו כלל. "כל כך דאגתי, ואז בשיחה הראשונה שלנו מאז הייתה לי תחושה שאני צריכה להגיד לו הכל, למרות שאני לא אדם שקל לו להביע רגשות. פשוט הייתה לי תחושת מתח, כמו בסיפורים, ואמרתי לו כמה שהוא מדהים וכמה שאני מעריכה ואוהבת אותו".
באחת השיחות האחרונות שלהם הייתה לה תחושה שהיא צריכה להגיד לו את מה שהיה לה המון זמן בראש ולא העיזה להגיד. "אמרתי לו שאני לא רואה את העתיד שלי בלעדיו. היינו זוג שכולם נדהמו ממנו, מהאהבה ההדדית, מהערכים, בכבוד שהיינו מתייחסים זה לזה, לא דמיינתי מציאות אחרת. בדיעבד אני כל כך שמחה שהספקתי להגיד לו את זה".
את דור קשה לה לתאר רק בכמה מילים - כי הוא בשבילה ובשביל רבים אחרים שאהבו אותו - עולם ומלואו: "הוא האדם הכי אופטימי ומיוחד שאני מכירה, מתאפיין בתמיכה, תמיד ידע איך לשמח את כולם ולראות את הצד היפה של כל סיטואציה. מעבר לזה, הוא היה מצטיין מטבעו, ילד שכל הורה היה רוצה וכל חבר היה רוצה".
"לא ידעתי אם יש לי כוח להמשיך"
הקורס כאמור היה קשה במיוחד, לאור ההודעה הקשה שקיבלה במהלכו וגרמה לה לתהיות באשר להמשך שירותה הצבאי. "זה גורם לך לחשוב המון על המסגרת שאתה נמצא בה, ולא ידעתי אם יש לי את הכוח להמשיך, אבל חשבתי על זה מעט והבנתי שזה מה שהוא רצה לעשות, הוא רצה להיות קצין בצה"ל, הוא רצה לתרום, זה היה החלום שלו, לעמוד בחזית העשייה, אולי להיות ביחידה מיוחדת. הבנתי שזה חלום שאני צריכה להגשים עבורו, הוא היה גאה בי כל כך אז אני גם צריכה להיות גאה בעצמי ולא לוותר למרות שזה הכי קל, ולהמשיך את המסלול ולהפגין כוח".
לטקס סיום קורס הקצינים הגיעו אחיו של דור ובן דודו - מה שעזר לה להרגיש כאילו דור נמצא איתה, אבל את הפער בקהל, המקום החסר הזה, היא הרגישה היטב. "כל הזמן הסתכלתי ואמרתי לעצמי שמי שכל הזמן דחף אותי לזה ומי שכל כך רצה שאגיע לרגע הזה זה דור, הוא ציפה וחיכה לזה והאמין בחשיבות של הקורס הזה, ושל התרומה לצה"ל והעשייה המיוחדת הזאת, אז אומנם זה מה שהפך את העבודה שהוא איננו למאוד קשה, אבל זה גם מה שגרם לי להאמין שאני חייבת להמשיך, בשבילו".
הקשר שלה עם המשפחה של דור נמשך ועוד יימשך, והיא רואה אותם כמעט כל שבת. כעת היא שובצה להיות קצינת שלישות במפקדת אוגדה 162 - ומקווה להמשיך בצבא, להיות חזקה ולזכור כל הזמן עמוק בלב את דור, שתמך בה לכל אורך הדרך ועודד אותה להגיע לאן שהגיעה.