בין שני קטבים מתקיים העם היהודי לאורך הדורות. מצד אחד אנחנו עם מאמין, אופטימי מאין כמוהו, עם החולם על "תיקון עולם". מצד שני, אנחנו עם מפוכח, שמשקפי המציאות שלו ראו את הנורא מכל, את הרגעים הנוראים ביותר שאדם יכול רק לדמיין אותם.
לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
יותר מכל תאריך אחר, ליל הסדר, ובמרכזו ההגדה של פסח, נע בין הקטבים הסותרים הללו של הקיום היהודי. ההגדה בנויה באופן שבו אנחנו מתחילים ב"גנות" ומסיימים ב"שבח". אנחנו מתחילים בבור תחתיות וממנו מעפילים אל הפסגה.
מתחילים ב"עבדים היינו" ומסיימים ב"הלל" ו"שולחן עורך". כבר כילד, חשתי את התחושות הסותרות הללו כקווים מקבילים המעצבים את חווית ליל הסדר. חירות ודם, חירות ומוות. "שפוך חמתך" ו-"לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
התנגדות והערצה
לחם, עוני ומרור לצד ארבע כוסות יין. חיים בצל האנטישמיות והעבדות לצד הנחישות להתגבר עליה ולבסס חלום אחר. פעמים רבות שאלתי את עצמי מה הציר המקשר בין הקטבים הללו. איך יכול עם אחד לשאת בתוכו חוויות היסטוריות כל כך שונות וקוטביות.
ומאידך, מה יש בהיסטוריה היהודית שמעורר התנגדות והערצה גם יחד. אני מאמין כי בבסיס יחודו של העם היהודי נעוץ רעיון החירות, העובר בתודעת העם כחוט השני.
לידתו של העם היא מתוך מאבק דרמטי עם משטר של עבדות, ופריחתו היא בשעה שהוא מעניק לחירות את מקומה הראוי לה. אלא שרעיון ה"חירות" הוא רעיון נפיץ, רעיון מהפכני. הוא מעורר הערצה, אך גם קנאה, שנאה ואיום. הוא מכונן את עם ישראל כפי שהוא מאיים עליו.
שאיפה הבלתי מתפשרת
כאשר עם ישראל היה תחת עול זרים השאיפה לחירות הייתה זו שהגביהה אותו כלפי מעלה, אבל, כאשר זכה העם בחירותו הוא פעמים רבות סירב לקבל עליו מגבלות, ונגרר לאנרכיה.
"דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" - כך תיאר משה את העם בשירת האזינו. עם עז ופיראי המסרב לקבל אפילו את המגבלות המהוות חלק בלתי נפרד מהאחריות הריבונית.
השאיפה הבלתי מתפשרת לחירות מעוררת פחד והערצה. ההתנגדות לכל כפייה, המאבק בסדר הקיים, הרצון לחיות חיים עצמיים גוררים את העם להיסטוריה קוטבית, לחוויות של סתירה ולא בהכרח להרמוניה או להשלמה.
בחג הפסח השנה אני מאחל לכולנו עשייה למען חירות האדם, למען האדם ולא פחות מכך, למען האומה כולה.