משפחת מדינה היא בת בית באוגדת עזה כבר מעל לשנתיים. סא"ל אודי מדינה משרת כקמש"א (קצין משאבי אנוש) באוגדה. בשבת השחורה של 7 באוקטובר התכוונו בני המשפחה לבלות איתו את השבת האחרונה שלו באוגדה, רגע לפני שהוא עובר לתפקיד אחר. הם לא ידעו שהשבת הזאת תהפוך למרחץ דמים, שממנו יינצלו בנס. אלה מדינה, אשתו של אודי מגוללת בדיוק מצמרר את הרגעים הקשים שבהם התחבאה יחד עם ילדיה נועם (12), לירי (9 וחצי) ויהלי (5) בחמ"ל האוגדה, יחד עם שירלי, אשתו של סא"ל סהר מחלוף ז"ל שנפל בקרבות, וילדיהם, כשבחוץ משתוללים מחבלים רצחניים והפינוי מבושש מלהגיע.

אלה וילדיה כבר מכירים היטב את מגדלי השמירה, חדר האוכל והמשרדים השונים של הבסיס. פעם בחודש הם יורדים לדרום כדי לסגור שבת עם אבא. אלו תמיד היו שבתות מהנות לילדים, לצד החיילים והמפקדים המשרתים בבסיס.

בבוקר 7 באוקטובר הכול השתנה. בשש וחצי בבוקר אודי ואלה התעוררו בבהלה לשריקות הטילים ולקריאות "צבע אדום" רועמות בכריזה של הבסיס ורצו אל הילדים. "בהתחלה היינו רגועים והרגענו את הילדים, מאמינים שעוד שנייה זה ייגמר", מספרת אלה על הרגע שבו הכול התחיל. "אלא שהשניות חולפות ואנחנו מבינים מהר מאוד שזה מצב שונה. מדובר במטח הירי האינטנסיבי ביותר שיצא לי לחוות מימי, אבל מה שהיה הרבה יותר מדאיג שזה גם המטח האינטנסיבי ביותר גם עבור אודי, שמנוסה בסבבי לחימה בגזרה".

סיקור מורחב ב-N12:

מאחר ובאוגדה יש רק 10 שניות להיכנס למרחב מוגן, הם ידעו שלא יספיקו לרוץ אל אחד מהמיגוניות שפזורות בבסיס אז הם נשארו בחדר "נשכבנו על הילדים וחיכינו שהמטח יעבור", היא מספרת. "אנחנו על הרצפה הקרה מקופלים. הילדים מתחילים לבכות שכואב להם הגוף והם מפחדים", כתבה אלה בפוסט שפרסמה בפייסבוק: "כל פגיעה של כיפת ברזל מתפוצצת לנו באוזניים ומורגשת בגוף. פיצוצים נון סטופ ללא שנייה הפסקה. 20 דקות שמרגישות כמו נצח. אנחנו מבינים שלא נמשיך לחכות להפוגה כדי לרוץ למרחב מוגן ונעשה זאת עכשיו". 

"איכשהו אני מתלבשת על הרצפה, חוטפת את משקפי הראייה, תיק איפור קטן עם עדשות ראייה בפנים, פלאפון, נועם ולירי שמים כפכפים, יהלי יחפה בידיים של אודי ואנחנו מתחילים לרוץ לממ"ד שליד הלשכה שלו. 'עוד כמה דקות יירגע ונחזור לחדר להתארגן ונתקפל הביתה', אני חושבת לעצמי", היא כותבת.

"אבל לחדר, כבר לא נחזור. רצים מהר ומגיעים לממ"ד שמחוץ ללשכה של אודי. מסדירים נשימה ואז אני אומרת שאולי נלך לחמ"ל שכולו מרחב מוגן, כי אודי גם ככה צריך לקפוץ לשם ואני לא רוצה להישאר לבד עם הילדים בממ"ד של הלשכה שהוא למעשה בטונדה ריקה. אנחנו מחליטים לא להתמהמה וישר לרוץ לחמ"ל. ההחלטה הזו, הצילה את החיים שלנו", קובעת אלה.

סא"ל סהר ציון מחלוף ז"ל
"אודי בישר לשירלי שבעלה נהרג בהיתקלות עם המחבלים". סא"ל סהר מחלוף ז"ל

"מה כבר מפריד בין המחבלים לבינינו? כמה לוחמים ודלת"

אחרי ריצה שהרגישה כמו נצח, לקול קריאות "צבע האדום" של הכריזה, בני המשפחה הגיעו לחמ"ל, "אנחנו מוגנים, חשבתי לעצמי, לא מודעת לכך שתוך חמש דקות אני כבר לא אחזור להרגיש כך עד סוף היום", אלה מספרת. בני המשפחה נכנסו לחדר צדדי פנוי ומהר מאוד הצטרפו אליהם שירלי, אשתו של סא"ל סהר מחלוף, מג"ד התקשוב של האוגדה ושלושת הבנים שלהם יותם, עומר והתינוק לביא, בן שנה וארבעה חודשים. "כמוני, גם היא ירדה לסגור עוד שבת עם בעלה", אומרת אלה ומספרת שבין שתי המשפחות שנהגו להעביר יחד שבתות בבסיס היו קשרי חברות קרובים. "הילדים אוהבים לשחק יחד ושמחתי שאני לא לבד בחדר. אודי הלך לעבוד, וחוץ מאיתנו נמצאים בחדר גם סגן שקד, קצינת הסגל שאני מכירה מצוין וחייל בשם אביחי שאני רואה לראשונה, ומקבל הצבה להיות איתנו בחדר ולשמור על הדלת".

אך לפתע הדברים מתחילים להיות גרועים אפילו יותר. אלה שומעת צעקות מחוץ לחדר ואז היא שומעת צרורות של יריות, היא מבינה שיש חדירה לבסיס. "מה כבר מפריד בין המחבלים לבינינו? עובר לי בראש, כמה לוחמים ודלת. אבל אלו מחשבות שאני לא מרשה לעצמי לחשוב באותו רגע", מספרת אלה על רגעי החוסר אונים, כשהיא מבינה שהיא כלואה בחמ"ל עם ילדיה ואין ביכולתה לעשות דבר. "לא יודעת למה, אבל אני לוקחת מספריים מאחד השולחנות, שיהיו לידי. ליתר ביטחון, לא באמת חשבתי שהם יועילו לי, אבל אתה מתמקד במה שאתה כן יכול".

"אודי פתח את הדלת, הפנים שלו מרוחות בדם"

"אנחנו מעבירים את הילדים לחלק הפנימי יותר של החדר. כולנו מחליפים מבטים ולא מאמינים למה שמתרחש. הירי מצמרר ומחריש אוזניים. לא כדור פה כדור שם אלא מטחי ירי רצופים ורבים. אנחנו עוד לא מבינים שזו רק ההתחלה", היא נזכרת. "לירי ויהלי לא ממש הבינו את ממדי הסכנה כי דיברנו אנגלית בינינו, ולנועם סיפרתי קצת יותר בצד. לשמחתי, הוא די קנה את ההסבר המעורפל שלי. התמקדתי במסר שיש הרבה טילים, אבל אנחנו במקום הכי מוגן שיש אז אין לנו מה לחשוש. יש התרעה לחדירה *לגזרה* ולכן אנחנו אקסטרה-אקסטרה-זהירים".

לקראת השעה 10:00 נפתחה הדלת של החדר ואלה והילדים ראו תמונה שהם לעולם לא יצליחו לשכוח, אודי נכנס עם אפוד קסדה נשק ונראה פצוע, "הלב שלי צונח, הפנים שלו מרוחות בדם ופיח והבגדים ספוגי זיעה ודם. המראה שלו נצרב לי בזיכרון. מבחינתי, הלחימה שמתרחשת מחוץ לדלת כבר שעות היא של לוחמים אחרים", מוסיפה אלה.

אלה ואודי מדינה
"לא ידעתי שאני נשואה לגיבור". אודי ואלה מדינה

אודי הוא קצין בכיר, אבל הוא קצין מטה ואמור לפקד בחמ"ל. אלה לא ידעה שכל הזמן אודי נלחם לצד חייליו במחבלים, "רק אחרי שעות אני אשמע סיפורי גבורה מחיילים שניגשו אליי וסיפרו שאודי היה הראשון שקפץ כשהם זעקו לעזרה בקשר והראשון שהסתער על המחבלים והציל אותם", היא מתארת. "צפיתי בו קפואה, כאילו הזמן נעצר לי. הוא לוקח אותי הצידה, אני מנסה להבין איפה הפציעות והוא מרגיע שחלק גדול מהדם לא שלו והפציעות קלות, בפנים וביד. הוא מחבק אותי ואומר לי דברים שגבר אומר לאשתו כשהוא לא בטוח שייראה אותה שוב. מחבק את הילדים, מחייך ומרגיע, משדר להם ביטחון, שהכול טוב והוא חזק והם קצת יוצאים מהשוק גם".

"אני מפחדת על הסכרת שלו, אין אוכל בחמ"ל ואין גישה לחדר אוכל מכיוון שהבסיס שורץ מחבלים. מה אם יירד לו הסוכר והוא ייכנס להיפו?" (היפוגליקמיה) היא משתפת. "הדבר היחידי שמצאנו בחמ"ל זה קורנפלקס טוויקס, אני לוקחת כמה שיותר בידיים ומתחילה למלא לו את הכיסים, כך שאם ירד לו הסוכר שיאכל את הפירורים".

שתי אימהות מותשות ומבוהלות עם שבעה ילדים

"מצאנו את עצמנו שתי אימהות עם שישה ילדים", היא מתארת, "ומהצוהריים גם עם ילדה נוספת, מיקה בת 4 שגם אבא שלה נלחם. מותשות, מבוהלות, מודאגות, מנסות להעסיק אותם ולהסיח את דעתם מהרעב, הצמא, השעמום והמחסור בשירותים. כל כמה שעות בהתאם למצב קיבלנו אישור לצאת מהחדר לשירותים בהמשך המסדרון. כל פעם רצתי עם ילד אחר. חיילים חמושים ליוו אותנו".

"התינוק לביא, הקטן ביותר, נשלף ממיטתו עם שיגור הטילים, מתוך מחשבה שתכף כולנו נחזור לחדרים", ממשיכה אלה לספר. "המוצץ שלו, הבקבוק שלו, הכול נשאר במגורים. הוא עם החיתול מהלילה, אין מוצץ, אין אוכל. אין מיטה לנוח או משחקים. תנאים בלתי אפשריים לכל תינוק. הגדולים יותר דווקא הצליחו להעסיק את עצמם".

אלה, שירלי והילדים המשיכו לשבת בחמ"ל לעוד שעות ארוכות. אודי חזר לעיתים לגיחות קצרות, "כל פעם שהוא בא או שאני שומעת את הקול שלו צועק בחוץ, אני נרגעת שהוא בסדר. רגע אחרי כששומעת ירי הוא שוב מלא דאגה", משתפת אלה.

לקראת הצוהריים מעדכנים אותם שנחת מסוק עם כוח שלדג שהוקפץ לעזור. "אני נמלאת שמחה, הנה עוד רגע כולנו נינצל, עוד רגע זה ייגמר, אבל לא. הקרבות ממשיכים".

אלה ואודי מדינה עם הילדים
"הילדים ראו מראה שהם לעולם לא ישכחו". אלה אודי והילדים

"מגיעים חיילים נוספים ויש להם סיפורי אימה"

בסביבות אותה השעה מתחילים להכניס לחמ"ל עוד ועוד חיילים וחיילות שהיו נצורים בחדרים וברחבי הבסיס, וגם קבוצה של כ-25 אזרחים שברחו לתוך הבסיס בחיפושם אחר מחסה והגנה. "הם נרעשים ומבוהלים ומתחילים לספר סיפורי אימה", היא מתארת.

"באחת הפעמים שאני יוצאת אל המסדרון אני שואלת את אחד הלוחמים אם ראה את אודי. 'אודי הסגן אלוף אודי?' שואל אותי אחד האזרחים שנמלט מהמסיבה על הרצפה. 'מה את אשתו?' 'כן' אני מחייכת. 'וואי איזה לוחם בעלך!' הוא מתחיל להלל בקול רועם. 'אין כמו הלוחמים שלנו בעולם הזה'. אני מחייכת אליו ומודה לו בכנות, קצת משועשעת אפילו, אין לי לב לספר לו שאודי הוא לא קצין קרבי בכלל. התפקיד שלו זה לא לרדוף ולהדוף מחבלים בבסיס, אבל זה בדיוק מה שהוא עשה", אלה משחזרת בחיוך.

בכל השעות ההמתנה האלו הילדים מצאו את עצמם עסוקים, ציירו שיחקו במחשב, החיילים העסיקו אותם, אך חוץ מקצת קורנפלקס קרקרים וקופסת שימורים אחת של תירס, הילדים נאלצו להישאר רעבים. "כמה שפחדתי שם", היא משחזרת. "בשלב מסוים כבה לי הפלאפון, ועד שמצאתי מטען כעבור שעות, ירדו להרבה אנשים כמה שנים מהחיים".

 "השעות חולפות והדאגה שלה לסהר הולכת וגוברת"

"מהבוקר שירלי אשתו של סהר מג"ד התקשוב של האוגדה שואלת כל מי שמגיע אלינו לחדר אם ראו את סהר? איפה הוא? התשובה היא תמיד שלא ראו או דיברו איתו", ממשיכה אלה לתאר בכאב. "השעות חולפות והדאגה שלה הולכת וגוברת. בשעות הערב אודי לוקח את שירלי לחדר ריק בחמ"ל ומבשר לה שסהר נהרג בהיתקלות עם המחבלים. אני עומדת מחוץ לדלת, זה הרגע הכי נורא ביום ההוא".

אלה ואודי מדינה עם הילדים
"רצנו לחמ"ל. ההחלטה הזו הצילה את החיים שלנו". אלה ואודי מדינה עם הילדים

רק לקראת  הערב, כשהם מוקפים בחיילים עם נשקים דרוכים, בני המשפחות מפונים לתוך ג'יפ שמסיע אותם למסוק החילוץ. "יצאנו מהחמ"ל עם כל הילדים. עומר בידיים של שירלי. לביא הקטן בידיים שלי, ישן (סופסוף). נועם מחזיק ליהלי את היד, לירי למיקה", היא מתארת את רגע החילוץ. "מחלקה הוקפצה לאבטח אותנו מסביב עם נשקים שלופים. אחרי יום שבו אנו נצורים 12 שעות עם קרבות מחוץ לחמ"ל, אנחנו רצים מהר מתוך החמ"ל לג'יפ. בנסיעה אמרנו לילדים להוריד ראש. אנחנו נוסעים מהר בתוך הבסיס שאני מכירה היטב. המראה כמו תפאורה מסרט מלחמה. אני מבחינה בכמה גופות מחבלים מוטלות על הרצפה. יוצאים עם הרכב מהש"ג אל עבר מנחת המסוק. מחוץ לשער מכוניות פזורות, מנופצות ומוטלות כמו מכוניות מתנגשות בלונה פארק. תוך דקה וחצי אנחנו ליד המסוק. אודי ועוד לוחמים פותחים את הדלת לילדים ומתחילים לרוץ איתם למסוק. רעש הפרופלור מחריש אוזניים. אני מחבקת את אודי ומנשקת אותו רגע לפני שאני עולה. תוך שניות ואנחנו כבר באוויר".

"נחתנו בפלמחים ומשם הביתה", היא מסיימת את סיפורה הקשה. "הבשורה שסהר נפל הייתה הרגע הכי נורא ביום ההוא", היא אומרת בכאב. אני ושירלי, שרדנו את היום הזה יד ביד. לא הייתי עוברת את זה בלעדיה, הלב שלי איתה".

אלה מספרת שהיא הילדים חזרו לביתם. "אודי עד היום עוד לא יצא הביתה וממשיך בתפקידו. אנחנו עוד בטראומה, הילדים מאוד מדברים את זה ודואגים לאודי. זה מאוד מעסיק אותם. אנחנו משתדלים לעשות שיחות וידאו כדי שיראו אותו טיפה. ידעתי כל השנים שאני נשואה לקצין מצטיין, מסור ותותח על. אבל עד אותו יום, לא ידעתי שאני נשואה לגיבור. אין מילים לתאר מה היית עבור כולם ביום ההוא. אני גאה בו עד בלי די".