נאום הפרידה של קצב – מניפולטיבי, וולגרי ואמוציונלי

באופן מניפולטיבי, וולגרי ואמוציונלי - כך בחר הנשיא לשעבר משה קצב לסיים את יומו האחרון כאדם חופשי, לפני שהוא מתחיל לכהן כאסיר במעשיהו. היום, יותר מכל יום אחר במהלך תקופת המשפט, אזרחי מדינת ישראל צריכים לצאת מהאופוריה של עשיית הצדק שבשליחת נשיא לשעבר לכלא, ולהבין שמדובר ביום עצוב, אחד העצובים בהיסטוריה של ישראל כמדינה דמוקרטית, בשל העובדה שנשיא לשעבר, מי שניתנה לו זכות לחון עבריינים, יוצא כנגד מערכת המשפט בהשתלחות - אמנם פחות מתלהמת ויותר מנומסת, אך מעוררת תחושת בחילה אמיתית. קצב ניצל עד תום את כוחו ומעמדו - כמו במעשים המחרידים שעשה, כך גם בנאום האגרסיבי שלו.

מכיוון שהחליט לנהוג בדרך הזו, לבוז פעם נוספת לעדויות הנשים, להחלטת השופטים ולאזרחי ישראל, כשהוא יודע שמכשירי ההקלטה יתעדו כל מילה ושהדפים יתמלאו בדבריו, קצב איבד היום - לא מטעמים משפטיים, אלא מטעמים ערכיים - את הזכות לערער, את הזכות לבקש התייחדות, את הזכות לשהות באגף התורני, את הזכות לנאום מול המצלמות, את הזכות לשעת טיול בחצר, את הזכות לקבל ספרי קריאה, את הזכות להיות אדם בין כותלי הכלא.

מדובר, עדיין, ביום עצוב

הכעס, המילים, ההיתממות של "נהגתי בעדינות", המנטרה של "הרגתם אותי היום", צריכים לשמש כתמרור אזהרה לכל מערך החוק והמשפט שהוא ניסה לערער; לכל אמות המידה והמוסר שהוא ניסה למוטט; לכל מורה, מנהל, איש ציבור ואזרח, שעלול לקחת איתו את דבריו של הנשיא לשעבר, נבחרו לשעבר, איש מפלגתו לשעבר, שכנו לשעבר, אפילו בן משפחתו.

נאום קצב צריך להיזכר כדי שלא ניתן עוד במה לאנשים כאלה, ולהישכח כדי שאיש לא ילמד את הדברים וייקח אותם קרוב לליבו. הנאום הזה צריך להיפסל מתחילתו ועד סופו, מילה אחרי מילה, על ידי השופטים שחרצו את גורלו, על ידי מקורביו שיוקיעו אותו, על ידי כל בחורה שהושפלה, נפגעה ונאנסה תחת קצב. עד שלא יתנצל על מעשיו אי אפשר יהיה לשמוח, עד שלא יעמוד וישלול את הלגיטימציה של מעשים כאלה, מדובר ביום עצוב. רק אחר כך יתחילו שבע השנים הטובות.

>> הטור הקודם שלי: המשולש של נתניהו, הזחיחות של אלי ישי
>> היום הקורבנות של משה קצב יוצאות מהכלא שלהן