בנה ונכדה של ניצולת שואה קעקעו את מספרה על ידיהם

ניצולי השואה הולכים ונעלמים, פחות ופחות אנשים נותרו כאן ביננו כדי להזכיר, בגוף ראשון, את הזוועות שעשו הנאצים בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת במיליוני יהודים.

דניאל פילוסוף מרמת ישי ודודו עודד רבק שמתגורר בקנדה הם צאצאיהם של ליביה רבק, אישה שהצליחה לשרוד את זוועות הנאצים באושוויץ עלתה לארץ והקימה משפחה בישראל.

דניאל החליט להנציח את זכרה של סבתו, ששרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ בדרך לא שגרתית: "הרעיון לקעקע את מספרה של סבתא מאושוויץ, קינן במוחי כבר מספר שנים. הסיפורים של סבתא ממחנות ההשמדה תמיד היו חלק מחיי ותמיד יהיו. למעשה הקשר שאני מרגיש אל סבתא הוא עצום והקעקוע הוא בעצם דרך להמחיש זאת".

שליחות למען זיכרון - לא פרובוקציה

"באביב שעבר, כשדוד שלי הגיע מקנדה ואמר לי שהוא חושב לקעקע את המספר אמרתי לו שאני אעשה איתו את הקעקוע. הלכנו יחד לעשות אותו, וזו הייתה חוויה מאוד מרגשת ומחברת מבחינתי".

דניאל רואה בנשיאת המספר על זרועו סוג של שליחות , שליחות למען הזיכרון. "ההנצחה של המספר על הגוף תדאג לכך שלעולם לא נשכח את מה שקרה. כשאני חושב על מה שסבתא שלי עברה במשך שלוש שנים באושוויץ-ביקרנאו ואחר כך עוד עלתה ארצה והקימה משפחה, אני לא יכול שלא לחשוב על הכוחות העצומים שצריך בשביל זה".

קעקוע הוא לא דרך שגרתית להביע רגשות אישיים, בטח שלא בנושא כמו השואה. דניאל, שנתקל לעתים בהאשמות כאילו הוא מעורר מחלוקות בצורה בוטה חולק על הדברים: "הקעקוע הוא לא סתם פרובוקציה, הוא אישי לגמרי, ובגלל זה גם בחרנו להעביר אותו ממקומו המקורי בחלק החיצוני של הזרוע לחלקה הפנימי".

עודד, בנה של ניצולת השואה מתגורר יחד עם אשתו פאם באוטווה. הוא מספר כי "במשך השנים, אחותי ואני למדנו על הזוועות שעברו הורינו דרך הסיפורים שהם ושאר בני משפחתנו סיפרו לנו מאז שאני זוכר את עצמי, אני חי בצל השואה. שני הוריי הם ניצולי שואה, אמי ניצולת אושוויץ ובירקנאו ואבי שרד מספר מחנות עבודה".

עודד הוא האיש שחשב על הקעקוע. הוא שקל את המעשה שנים רבות, עכשיו הוא בטוח שזו הדרך הנכונה להבטיח את זכרון הזוועות. זה מדהים לחשוב על מהלך העניינים שהוביל לביצוע הקעקוע אחרי שנים רבות כל כך של רצון לעשות זאת. אחותי ומשפחתה עזבו את ירושלים לטובת רמת ישי שבעמק יזרעאל. האחיין שלי דניאל שהוא צייר מוכשר, התחבר לגיא, אומן קעקועים, ברמת ישי ובין שאר הפעילויות שלו, סיפק לו ציורים לקעקועים".

לא יודעת שהנכד קעקע את זרועו

עודד כתב לנו על היום בו עשה את הקעקוע, על הרגשות העזים ששטפו אותו: "החוויה הזאת הייתה מאוד מרגשת עבורי, עברו לי מחשבות על כל הדברים האיומים שאמי חוותה כשהיא הייתה אך נערה בת 16, היא ושתי אחיותיה הגדולות ממנה אך במעט שניצלו אף הן. חשבתי עוד על המיליונים שנקרעו מבתיהם, משפחותיהם וחייהם ונלקחו למחנות המוות, עברו סלקציה, שיער ראשן גולח והן קועקעו בתנאים איומים. והנה אני יושב כאן, מבחירה, בסטודיו הנאה עם אמן קעקועים רגיש מאין כמותו ומקעקע את המספר של אמא על זרועי".

כשעודד הגיע לאמו, להראות לה את הקעקוע, הוא ידע שזה יעורר בה ביקורת, הוא ניסה לרכך אותה עם זר פרחים: "כשדניאל ואני יצאנו מהסטודיו הרגשתי את השינוי והבנתי שעשיתי מעשה משמעותי מאוד שיישאר עמי למשך שאר חיי. כשחזרתי לבית הורי ברחובות, קניתי זר פרחים גדול. נכנסתי הביתה ואמא שמחה מאוד על הזר. אמרתי לאמא שיש לי משהו חשוב לספר לה והראיתי לה את זרועי. בדקות הראשונות היא כעסה שעשיתי זאת אבל כשהסברתי לה מה המניעים שלי היא הבינה את הצורך שהיה לי לעשות את המעשה. עד היום לא סיפרנו לה שגם דניאל קעקע את זרועו כדי לא לצער אותה".