כמעט שנתיים חלפו מאז הפשיטה על המתחם בשכונת התקווה שבו ניהל במשך שנים גואל רצון את הכת שהנהיג. לא פחות מ-17 נשים נלקחו אז לטיפול רשויות הרווחה, מלוות בילדים הרבים שהביאו לאוויר העולם עם האיש שנשבו בקסמיו. אחת מאותן הנשים היא א'. מאז התפוצצות הפרשה היא הצליחה להשתקם וכיום הצטרפה למאבק להצלת המרכז לנפגעי כתות - הגוף שסייע לה ונתון בסכנת סגירה.
בשיחה עם חדשות 2 באינטרנט תיארה א', שילדה לרצון חמישה ילדים, את התהליך הסבוך שעברה בשנתיים שחלפו שהביא אותה להכרה בזוועות שעברה וחיזק אותה בנחישותה לפתוח בחיים חדשים.
על מעורבות המרכז לנפגעי כתות במעצרו של רצון סיפרה: "המשטרה ניסתה עשרות פעמים לפתוח נגד גואל תיקים והם תמיד נסגרו מחוסר ראיות. הם היו הראשונים שידעו בדיוק איך לפתח את הדברים, איך לקחת את הבנות הנכונות, לדבר איתן בדרך הנכונה ולגרום להן להבין דברים. בזכות המרכז הגיעה המשטרה ואז הפרקליטות התחילה לעבוד".
"בלי המעצר, לא הייתי פוקחת עיניים"
רק הפשיטה על ה"הרמון" שבו חיה בדרום תל אביב הביאה את א' להכרה בכך שהיא ויתר הנשים שנשבו בקסמיו של רצון נפלו קורבן למעשיו.
"אלמלא המעצר, אני אישית לא הייתי פוקחת את העיניים ורואה את העבירות המאוד חמורות, שהיו בפער גדול כל כך ממה שהוא הטיף אליו במשך כל השנים", היא העידה. "בעקבות זאת, הבנתי לאט לאט שגם כלפיי נעשו דברים שלא הייתי צריכה להסכים להם. זה תהליך".
הפעילות שבה מעורבת א' במרכז לנפגעי כתות האירה את עיניה לא רק לדברים שהיא עצמה עברה, אלא הקנתה לה מושג גם באשר לדברים שעוברים קורבנות אחרים של קבוצות דומות. "ככל שאני עושה יותר הרצאות ומגיעה ליותר מקומות ואנשים, אני מקבלת מושג על התמונה ההולכת ומתרחבת לנגד עיניי של הנושא הזה בארץ", היא הסבירה.
א' מתחה ביקורת על כך שנושא הכתות "לא מדובר מספיק ולא מטופל מספיק. הרשויות לא מקבלות על עצמן את האחריות לדברים כמו שצריך, למרות שיש סיפורי זוועה. המרכז (לנפגעי כתות) מודע לדברים האלה והוא היחיד שאוסף את הנתונים ומרכז אותם. הניסיון הוא לפעול לטובת הצלת נפשות שבויות".
100 אלף ישראלים לא שומעים ולא רואים
לפי ההערכות, עומד מספר החברים בכתות השונות בארץ על 100 אלף ישראלים. לדברי א', מצליחות אותן הקבוצות להסוות את פעילותן בדרכי עורמה. "מדובר במספר אדיר", היא ציינה. "הבעיה היא שהחבר'ה האלה נראים כאילו שהם יודעים מה הם רוצים ואיפה שהם נמצאים. הם מחזיקים עבודות ומשרות. לפעמים הם מתפעלים פרויקטים שהם כביכול מאוד הומניסטיים וחברתיים. לחלק מהכתות יש גם גני ילדים. הבעיה המרכזית היא שהם לא מודעים לזה שהם קורבן ולא מבינים את זה".
א' הדגישה כי מלאכת שחרור קורבנות הכתות מהסביבה שבה הם חיים סבוכה ומורכבת: "שום דבר לא יצליח לחדור אל האנשים שעדיין חברים בכתות. כשאדם נמצא בתוך מערכת כזו הוא לא מסוגל לשמוע. הוא רואה כל דבר שבא מבחוץ בציניות ומקבל אותו במגננה גדולה מאוד".
עם זאת, היא הוסיפה כי "מי שכבר כן חושב לקום וללכת או שיש לו ספקות, צריך לדעת שאלו לא דברים שבאים ממקום רע - אלא האינטואיציה שצריך להתחבר אליה ולהאמין בה".
אחרי 12 שנים: מה אומרים לילדים?
הקשר בין א' לבין גואל רצון נמשך 12 שנים. שנתיים אחרי ההיכרות עמו החל העשור שבו הייתה אחת מנשותיו וילדה את ילדיו. כיום היא מקפידה לשמור על קשר עם יתר הבנות שחיו לצדה בכת, ומתקשה להאמין שבמידה שרצון ישוחרר - יוכל ללכוד ברשתו קורבנות אחרים.
"הסיפור הזה מוכר מדי וידוע. לכן, מהבחינה הזאת גואל שרוף", היא הסבירה - והזהירה: "כל אדם שבא עמו במגע נתון למניפולציות. למרות זאת, אני לא מאמינה שהוא יצליח להקים משהו גדול וחדש שוב".
כמו ההשתחררות מעול הכת, היה קשה וסבוך גם התהליך שעברו חמשת הילדים שילדה א' לרצון. "בשלב הראשוני אמרתי להם שאבא כנראה עשה דברים שלא ידענו עליהם ולכן הוא צריך להיות עצור, וגם שמי שעושה דברים כאלה קשים - צריך לתת את הדין", היא סיפרה.
היא סיפרה כי בתחילת הדרך, "ידעו רק לדקלם את זה. עם הזמן הם התחילו גם להבין את זה והיום הם מרגישים ויודעים שיש להם חיים הרבה יותר טובים. אנחנו חיים עכשיו בקיבוץ שבו נולדתי וקיבלו אותי כאן בצורה מדהימה. סוף כל סוף הם חיים כילדים לכל דבר ולא הילדים שלאו. הם חשים שהם יצאו מסוג של כלא".
לדברי א', גם במבט לאחור אין לה ולאף אחת מנשותיו האחרות של רצון כל צער או חרטה על סופה של הכת: "אף אחת לא מתגעגעת לאורח החיים הזה. זה נכון שמאוד קשה כלכלית, אבל אין מחיר לחופש. ברגע שהמציאות באה - אי אפשר לחזור אחורה. ברגע שמבינים מה עבר עליך ומה עשו לך, אתה הרבה יותר זהיר".
על ילדיה שלה ועל הדור הבא בכלל היא ציינה: "צריך להגן על הילדים, כי הם לא גדלו בצורה נורמטיבית. היה צורך לשנות דפוסים וללמד אותם נורמות חברתיות רגילות. כמובן שצריך גם להשגיח שהדבר הזה לא יקרה להם".