ט"ו בשבט, הלא הוא ראש השנה לאילנות, נזכר לראשונה במשנה ובתלמוד. על פי חז"ל, זהו המועד בו מתחילה שנה חדשה לפירות העצים. עם זאת, הנטיעות במשמעותן המחודשת החלו עם ראשית ההתיישבות הציונית בארץ ישראל במאה ה-19.
התפקיד העיקרי בטקסי ט"ו בשבט שצוינו בארץ, ניתן תמיד לצעירים, ילדי גן ובתי ספר, שקיבלו שתילים קטנים בקופסאות פח. הילדים צעדו איתם אל שטחים בהם אדמת בור או גבעות טרשים, עדרו גומות קטנות ושתלו בהן את השתילים.
הסתדרות המורים הכריזה כבר בשנת 1908 על ט"ו בשבט כחג הנטיעות, והקרן הקיימת לישראל אימצה את התאריך. ואכן אין זמן מתאים לכך מט"ו בשבט, זאת משום שעד לתאריך זה יורדים מספיק גשמים, האדמה הופכת רוויה ממים ונוחה לנטיעת עצי פרי ונוי ברחבי הארץ.
עד היום, בישובים רבים בארץ ניתן למצוא שדרות, חלקות יער, פרדסים ומטעים שניטעו לראשונה - בנטיעות ט"ו בשבט. אחד המקומות הידועים ש"נולדו" באופן זה הן שדרות רוטשילד בתל אביב - שם ניטעו העצים הוותיקים משני עברי השדרה בחג האילנות בשנת התר"ע - 1910.
צילומים נוספים ניתן למצוא במאגר פיקיוויקי , שהוקם ע"י איגוד האינטרנט הישראלי, כדי להעמיד לרשות הציבור צילומים מתועדים של ישראל לשימוש חופשי.