פינוי מאחז עמונה היה הדבר הקרוב ביותר למלחמת אחים שידעה ישראל, ורק בנס נגמרה המלחמה הזו בלי הרוגים. אבל אפשר גם לומר שהיה לה קורבן. איתי שוורץ ז"ל היה חובש קרבי בנחל בזמן שנקרא עם יחידתו לפנות את מתנחלי עמונה בפברואר 2006. הוא לא ידע שפינוי זה הולך לעלות לו בחייו.
איתי היה ילד רגיש בודד ומופנם בהתבגרותו. הוא התגייס לצה"ל עם פרופיל 64 אך היה נחוש בדעתו לשרת ביחידה קרבית למרות מגבלותיו הרפואיות.
בלילה שלפני פינוי עמונה הוצבה היחידה שלו במשימת חסימות ונתקלה בהתנגדות אלימה, מעליבה וקשה מצדם של המתנחלים. "אתם והחמאס עושים את אותה עבודה", קראו לעברם המתנחלים. לאחר פעילות זו איתי חזר הביתה כאדם אחר.
"הוא חזר הביתה עם סוג של הלם קרב", סיפר יעקב, אביו של איתי על התחושות לאחר הפינוי. "הוא עבר השפלות קללות ויריקות, קראו לו נאצי וירקו לו על הזקן". איתי לא דיבר עם הוריו על מה שעבר והסתגר בחדרו. הוא ניסה ליזום מפגש פיוס עם המתנחלים בעמונה כדי להקל על נפשו, אך הוא לא נענה.
"בעולם כזה, אני לא רוצה להישאר"
בדיוק חודש ימים לאחר הפינוי, ויום לפני שאמור היה לצאת לחופשת השבת, לקח איתי דף נייר וכתב עליו "יכול להיות שמה שאני עשיתי ייראה לכם קיצוני. העולם שלנו הוא עולם קר ומגעיל. אדם לאדם זאב."
"בעמונה הייתי עד לשנאה. בעולם כזה, אני לא רוצה להישאר", כך חתם איתי את מכתבו. דקות לאחר מכן הוא לקח את נשקו האישי, יצא אל מחוץ לגדר המחנה, ולנגד עיני חבריו, ירה בעצמו למוות.
ועדת חקירה פנימית שמינה צה"ל לאחר האירוע מצאה את רופא היחידה של איתי ועוד שלושה קצינים אחראים להתעלמות מסימנים מוקדמים, שהעידו על כוונתו לשים קץ לחייו. במכתבו מספר איתי גם על חברה שעזבה אותו זמן קצר לפני כן, ותרמה להרגשתו שהעולם הזה קר ומנוכר בשבילו. אך לדעת אימו של איתי האשמים היחידים במותו הם מתנחלי עמונה.