"הכול היה ממש מהיר, הספקנו רק לשלם, לשבת וזהו, לא ראינו כלום": רגעים ספורים עברו מהרגע בו עדן דדון בת ה-15 עלתה על קו 12 בירושלים, ב-18 באפריל השנה, עד שהמטען שנשא על גופו המחבל המתאבד התפוצץ ופצע את עדן באורח קשה מאוד. היה זה רק פיגוע אחד מתוך גל הטרור הממושך, אך אנו החלטנו לא לשכוח מהפיצוץ ומבת ה-15 האמיצה: במשך החודשים האחרונים ליווינו אותה ואת משפחתה ברגעים הקשים והיפים, שבסופם תחילה של חזרה לשגרה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
כשכולם רצו החוצה באותו יום מתוך האוטובוס שעלה באש, אישה אחת פרצה פנימה לתוך התופת. גם כשצעקו לה שהאוטובוס עומד להתפוצץ היא לא ויתרה: מתוך העשן רחל ראתה את בתה עדן עומדת קפואה, כשגופת המחבל חוסמת את דרכה. היא הושיטה לה יד והצליחה למשוך אותה החוצה מתוך הלהבות.
עדן שחזרה במהלך השיקום את מה שהצליחה לזכור: "האוטובוס הגיע, אמא שלי ישבה מקדימה, ואמרתי לה שאני הולכת לשבת מאחורה, כי אני לא אוהבת לשבת מקדימה. באתי להדליק את הטלפון, לשמוע שירים. נכנסתי ליוטיוב, באתי לשים שיר, פתאום הטלפון נעלם לי מהיד".
"אף אחד לא יודע איך איראה לאחר מכן"
"לא הבנתי מה קרה, אמרתי לעצמי אולי אם אעצום את העיניים שלי כמה דקות זה יעבור, אולי סתם בראש שלי מה שקורה", הוסיפה הנערה. "פתחתי את העיניים, ראיתי שכל האוטובוס שחור, אנשים רצים החוצה, צועקים, יוצאים מהדלתות, בורחים. ואני גם רציתי לצאת ולא יכלתי. ראיתי את היד של אמא שלי רק, פשוט נתתי לה את היד ויצאתי". אותו יום היווה את נקודת ההתחלה של מסע שיקום ממושך: האם רחל, שהצילה את בתה, עברה להתגורר לידה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים ולתמוך בנערה הצעירה.
מלבד כאבי הפציעות וההתמקדות בשיקום, עדן ניסתה כל הזמן לחשוב ולקוות שתוכל לחזור לחייה, אך החששות ניקרו בראשה: היא תהתה האם תחזור להיות יפה לאחר הפגיעות: "תראי איך הידיים שלי נראות, אף אחד לא יודע איך אני אראה אחרי, אם השחור הזה יצא, אם אני בכלל אלך על הרגליים - לא חשבתי שאוכל ללכת". גם האם רחל, שהתרגשה לחזות ב"נס" של שיקום בתה, הודתה כי לא האמינה שתראה שוב את עדן על הרגליים.
"רוצה להודות על החסדים"
גם כיום, כחמישה חודשים לאחר הפיצוץ, האם רחל לא מסוגלת לעלות על אוטובוס, "בטח לא עם הילדה". למרות הקושי, האם שבה לזירה בצעד שהיווה סוג של סגירת מעגל: "אני נמצאת במקום שכמעט גמרנו בו את החיים, אני רוצה להודות לבורא עולם בהזדמנות הזו, על כל החסדים, הבת שלי כמעט ולא יכלה לנשום בכוחות עצמה, נלחמו עליה בורא עולם".
לאחר מכן השלימה עדן רגע מרגש נוסף, כשחזרה לבית הספר על שתי רגליה: עוד לפני הביקור, עדן הודתה בעצב קל ש"זה לא כיף להיכנס לבית הספר שונה, כולם שואלים שאלות וזה לא נעים". למרות זאת, כאשר נתקלה בחיבוקים החמים של חברותיה שציינו את הרגע בתפילת הודיה, עדן חזרה לחייך וסיפרה להן כי התגעגעה לבית הספר.