מכתבים בגרמנית הם המזכרת היחידה שנותרה לשמעון קלר, היום בן 94, מאמו ברטה. כשהיה בן 15 ראה אותה בפעם האחרונה בתחנת הרכבת "באאכן", אז העניקה לו את צרור המכתבים ותפילין. הוא ידע אז שמצפה לו דרך ארוכה לישראל, אך לא תיאר לעצמו שלא יזכה לראות יותר את אמו שנותרה לבדה בגרמניה הנאצית ושהמכתבים ששלחה לו הפכו בדרך מצמררת ועצובה למכתבי פרידה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"אני זוכר את הפרידה, זה היה משהו נורא", שיחזר שמעון. "הרבה דמעות של אושר, לא של כאב, של אושר, שהנה, הילד שלה ניצל מציפורני הנאצים. הרבה אני חושב על זה, איך ההורים לא דאגו לעצמם, אלא דאגו רק לילדים".
אחרי ששני בניה הצליחו לברוח, המשיכה ברטה קלר לכתוב להם מביתה שבגרמניה, עד שנשלחה לגטו טרזין. "עכשיו שוב, באהבה ובחום, אני מאמצת אתכם אל לבי עד אין קץ", כתבה אמו של שמעון. "מחבקת ומנשקת אתכם אלפי פעמים. נשיקות, אימא שאוהבת אתכם".
בשבוע אחד בקיץ 1942, שמעון, שנקלט בקיבוץ, כבר לא קיבל את המכתב הקבוע מאימא - וגם לא בשבוע שאחריו. לא הייתה לו שום דרך לברר מה קרה, אבל גם לא היה בזה צורך, הוא הבין היטב."ידעתי שהשארתי את אמי שם", הוא אומר. "זה מאוד כאב לי, אבל אין מה לעשות".
"מצד אחד אני כועסת - מצד שני - אני עדיין חיה"
רות יורגראו, שהייתה בת יחידה להוריה באמסטרדם, עברה במהלך המלחמה בין 17 מקומות מסתור לפחות. רבים מהנוצרים שהסתירו אותה הפכו על כך לחסידי אומות עולם. גם הוריה הסתתרו וכתבו לה מכתבים שאותה הבריחו למחתרת ההולנדית מתוך תקווה שאיכשהו יגיעו לביתם. המכתבים של האימא, לאה, היו מלאי חידות ונחתמו רק באות L.
אלא שרות לא קיבלה אף אחד מהמכתבים בזמן אמת. כמעט בלתי אפשרי היה לאתר אותה, ולה עצמה לא היה הרבה מושג מה קורה. גם לא כשהמלחמה הסתיימה. לאה ודב יורגראו נספו שניהם, היא בסוביבור והוא באושוויץ. הם לא ידעו זאת, אך ביתם רות שרדה. "לפעמים אני כועסת עליהם ולפעמים אני מודה להם, כי הם לא השאירו אותי בסיטואציה נוחה, הם דנו אותי לחיים קשים, מצד אחד. מצד שני - אני חיה".
"אני זוכרת כילדה שאימא שלי הייתה מראה לי רק את הגלויות", שיחזרה גילה אופיר, שסבתה אנה מיינינגר שלחה לה מכתבים לפני שנספתה. "התלהבתי מהצבעים, מהחיות מהציורים". בעלה, שהיה סוחר בקר, מת מדום לב ביום שבו הנאצים הודיעו לו שרישיון המסחר שלו מבוטל. הילדים הצליחו לצאת מגרמניה, אך סבתא אנה נשארה לבד.
"מה הייתי נותנת כדי להיות איתכם?", כתבה אנה. "אבל גם הזמן הזה יגיע. אנחנו צריכים להתאזר בסבלנות. מיום רביעי אנחנו במחנה 1, באמת הולך לי טוב. אתם לא צריכים לדאוג, אני מקווה שגם לכם, יקרים שלי, טוב. רק אל תעשו לכם דאגות מיותרות בגללי".
את הגלויות היא שלחה ממקומות שונים באירופה, כנראה כחלק ממסע הבריחה שלה, אלא שבסוף נתפסה ונכלאה במחנה הריכוז 'דראנסי' שבצרפת. משם נשלחה לאושוויץ. בספטמבר 42' הספיקה לשלוח מצרפת גלויה אחרונה. "ילדיי הטובים, בחיפזון לפני נסיעתי, סליחתכם על הכתב המקושקש, עליי עוד לארוז מזוודות, נשיקות חזקות מקרב לב, מקווה שפגישתנו לא תיארך מדי, באהבה שלכם, אמא וסבתא. להתראות וכל טוב".
המשותף למכתבים שנשלחו מההורים הוא שהם מספרים כל כך הרבה אבל גם כל כך מעט בנוגע לחששות והזוועות. המכתבים האלה ומכתבים נוספים עוצרי נשימה מוצגים כעת בתערוכה האינטרנטית החדשה באתר של "יד ושם".