בשבוע שעבר קרו שני אירועים פעוטים, שוליים ולא ממש חשובים. באום אל פאחם ריססו על מכוניתה של עובדת סוציאלית 30 כדורים, כי המשפחה לא הייתה מרוצה מהשירות שניתן לה. כמו שאמרתי, זניח. הרי היא כולה עובדת סוציאלית, ועוד ערבייה, מה אכפת לנו נכון?
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
בקריית שמונה אב שיכור התפרץ ללשכה יחד עם ילדיו ובמשך שעות הילדים זרעו הרס ופגעו פיזית בעובדות כשאחת מהן אף פונתה לבית החולים. המראות שם היו קשים מאוד: עובדת שהתחבאה יחד עם ילדה קטנה מתחת לשולחן, עובדות מפוחדות מסתגרות בחדרים בשעה שהילדים מרביצים להן, והאב השיכור משתולל. המשטרה הגיעה כמובן אחרי שעות רבות, אבל היי, את מי זה מעניין. שוב, כולה עובדות סוציאליות, ועוד בחור כמו קריית שמונה, לא ממש אכפת לנו נכון?
האירועים האלו מצטרפים לים האירועים הכה פעוטים וזניחים במדינה, שאני מניחה שבכלל לא שמעתם עליהם. כמו מטופל פסיכוטי שמאיים על עובדת שישחט אותה והיא מסתגרת בביתה מפחד ולא מגיעה שבוע לעבודה; צעירה מכורה שהשתוללה בלשכה וזרקה נעליים על העובדת; אדם בעל רקע עברייני שאיים על עובדת שימצאו אותה בשקית ניילון; מנהלת לשכה שאושפזה אחרי שהותקפה על ידי אם שילדיה הוצאו מחזקתה לאחר אלימות מאוד קשה של האם. יש עוד המון סיפורים מזעזעים, וזה עוד לפני שהגעתי בכלל לדבר על השיימינג המטורף ברשתות החברתיות.
30 שעות בשבוע על מאה משפחות
החצר האחורית לא מעניינת אף אחד. זורקים את כל ה"זבל" לשם ושהעובדים הסוציאליים יתמודדו. רק להבהרה, אני ממש לא חושבת שמי שמגיע אלי הוא זבל, הם בני אדם ואני מכבדת כל אחד ואחת מהם. אבל יש מי שחושב שאותם אנשים הם זבל. המדינה, שמתעלמת מהקשיים, לא מספקת תקציבים וזורקת את הסיסמא "לכו לרווחה".
ושם ברווחה, באפס תקציבים שיש, מנסים לעזור. אם נהיה כנים, לא תמיד מצליחים. קשה לעזור במלאי הכלים המצומצם שעומד לרשות העו"ס, וזה עוד לפני שדיברנו על היקף המשרה: הנורמה היא 30 שעות שבועיות, ובהיקף זה העובדת אחראית על למעלה ממאה ממשפחות.
ואז אנשים מתוסכלים והם מוציאים עצבים, ועל מי יוציאו? על הממשלה? על קובעי המדיניות? מה פתאום, על העובדת המסכנה ששבויה גם היא במערך הזה. אגב, בדרך כלל כשאני מסבירה את זה אני שומעת את התשובה: "בחרת לעבוד בזה, מה את מקטרת?"
באמת סליחה שבחרתי לעזור לאנשים בכל מיני צמתים בחייהם ובתמורה לשירות שלי נהייתי שק החבטות והתסכולים של כל מי שחפץ. אנשים יקרים יש לכם טעות, עובדת סוציאלית היא לא שק חבטות, אין שום סיבה. אני מבינה שכרגע זה בחצר האחורית ולא ממש מעניין את מי שנמצא בקדמת הבית כי זה לא נוגע אליו.
נשלחים לקרב בלי נשק ובלי אפוד
בצער רב אני אומרת שהשלמתי כבר עם העובדה שדבר פעוט, כמו רצח של עובדת סוציאלית, לא ממש מעניין מישהו (כי אם היה מעניין כבר היו דואגים לאבטחה נורמלית בלשכות והמשטרה הייתה טורחת להגיע, לא אחרי שעות אלה אחרי דקות). ומכיוון שהכול עניין של אינטרסים אני אגיד לכם דבר אחד: "מה שמתחיל מאחור, זולג בסופו של דבר לקדימה". אם לא תעזרו לנו לעזור לאנשים עכשיו, בסופו של דבר התסכול והזעם יגיעו גם אליכם.
ועכשיו אתם בטח שואלים איפה אתם משתלבים בסיפור הזה? אז ככה: מודעות, הצפה של הרשת לתופעה, בין אם אתם עובדים סוציאליים ובין אם לא, סולידריות חברתית תעזור לנו מאוד. בתקשורת לא שומעים מילה, שר הרווחה לא מצייץ דבר, ואנחנו שנקראים "לוחמי חוד החנית של החזית החברתית" נשלחים לקרב בעוני, בלי נשק ואפוד מגן להצלה, ואז גם כשאנחנו נפצעים אנחנו לא מעניינים אף אחד. אז בואו נשנה את זה. מהיום מפנימים: "עובדים סוציאליים הם עובדים מקצועיים שלמדו שנים רבות כדי לעזור לאנשים, הם לא שקי החבטות של אף אחד, אבל באמת של אף אחד".
הכותבת היא עובדת סוציאלית כבר 12 שנה, ממרכז הארץ, המטפלת בבני נוער. מנהלת דף הפייסבוק "יומנעו"ס".