נחום היימן הלחין יותר מאלף שירים, הוא גילה וטיפח חלק מהאמנים החשובים שהיו כאן ואף זכה בפרס ישראל. לאיש שהעניק לתרבות הישראלית כל כך הרבה, אין היום כלום. אילולא היו לו חברים שאיכפת להם ממנו, לא בטוח שהיה לו אפילו מה לאכול. בגיל 79 הוא ישן בדירה קטנה שאנשי ההתנחלות בית אריה העמידו לרשותו בחינם.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"כמו רוח בהרים
כמו שיר בלי מנגינה
כמו רחש הברושים
כמו אש שלא כתבה
כמו הלך שחלף
מבלי לומר מילה
אני ממשיך לשיר
אני ממשיך לראות
אני ממשיך לחלום
את כל מה שהיה"
אחרי 1,200 שירים שהלחין, ערב אחד הגיע לנחום היימן מוזה מסוג חדש. היא תפסה אותו כאשר היה תקוע על פקק בכביש גהה. "פתאום באו לי כל המילים בבת אחת. עצרתי את האוטו, הוצאתי עיפרון ונייר והתחלתי לכתוב את המילים", כך מספר המשורר הידוע על היום שבו כתב את אחד משיריו המפורסמים ביותר, "אני ממשיך לשיר".
גם בגיל שמונים הוא לא מפסיק לחלום, למרות שיש לו הרבה סיבות להתעורר בבעתה. בשלב שבו אמור היה לבלות עם הנכדים ולנוח על זרי דפנה המרופדים בצמר גפן, נחצ'ה לא מצליח לגמור את החודש.
"כשאני הולך לצרכניה ביישוב, אני צריך לחשוב מה אני קונה וכמה כסף אני מוציא. כשאין לי אני קונה פחות. כאין אז אין. אז אוכלים פחות, אז מה?. אני נראה לך רעב? לא", הוא אומר.
יכול להיות שהיו הרבה טעויות בדרך אבל המשמעותית שבהן קרתה לפני שלוש שנים, כשנחצ'ה נפרד מאשתו השלישית. וכשאומרים עליו שהוא קצת כמו ילד, מתכוונים גם לנאיביות הזו, זו שגרמה לו למשל, לוותר על חצי מהתמלוגים שלו, שעכשיו היו אמורים לשמש כפנסיה. "כשהתגרשתי חילקתי חצי-חצי את התמלוגים. נתתי לה 15 שנים עבור שלוש שנים. והתמלוגים לא מספיקים", הוא מספר.
גם את פרס ישראל שיקבל בסך 150,000 שקלים נתן לה בזמנו. ולמרות שהוא לגמרי שלם עם זה, החברים שלו טוענים שהפרידה ההיא השאירה אותו חסר כל. בהתנחלות בית אריה שביהודה ושומרון, שמעו על מצבו והציעו לו מגורים בחינם מתוך כבוד והערכה לאיש ופועלו. חברים קרובים דואגים לו לאכול ובכל פעם דוחפים לו קצת כסף לכיס.
למרות הכל - ממשיך עם פרויקט חדש
במקרה של נחצ'ה היימן, זקנתו מביישת בעיקר אותנו. הוא אחד המלחינים הפוריים בתרבות העברית, שעשרות משיריו הם נכסי צאן ברזל שיישארו איתנו הרבה אחריו. בכל מדינה מתוקנת יותר, אמן בסדר הגודל הזה, אמור היה להעביר את הפרק האחרון בחייו ברווחה כלכלית לכל הפחות.
אבל למרות הכל, נחצ'ה לא מוותר על הפרויקט שבו הוא משקיע את רוב השעות ביממה; תיעוד דיגיטלי של ההיסטוריה שלנו. "אני מעביר את כל השירים מפטיפון משוכלל מאוד לדיסק, ואיתו אני הולך לעריכה דיגיטלית"
וגם זו, תעודת עניות לכולנו. אדם בן 80 שמנסה בעצמו להציל שירים מתחילת המאה הקודמת, מורשת תרבותית שמדינה שפויה הייתה משקיעה בה מיליונים. "חבל, התרבות נכחדת. נכחדת. מה לעשות? אני משתדל כמה שאני יכול להספיק. אם אלוהים ייתן לי עוד 10-15 שנים, אולי מישהו בעם הזה יתעורר סוף סוף", הוא מסכם בתקווה.
נחצ'ה אולי חולם את מה שהיה, אבל לרגע לא מפסיק ליצור לחדש. בלילות האחרונים הוא מתרגם את הקלאסיקות שלו לרוסית ומקליט אותן מחדש. כך הוא ממשיך לתרום מיכולתו ויצירותיו לתרבות הישראלית.