המציאות העגומה מאחורי המספרים: הנתונים שהוצגו בדוח הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל שפורסמו היום (שני) הראו כי חלה הרעה משמעותית במצבם של הניצולים בשנה החולפת. שיחות עם כמה מהם רק מדגישות את עומק התסכול והמצוקה הכלכלית שבה הם שרויים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
ישראל דנציגר, ניצול שואה מרומניה, מתגורר יחד עם אשתו בדירת שניים וחצי חדרים בחיפה. לדבריו, הוא בקושי מצליח לסיים את החודש. "אנחנו לא מתים מרעב, אבל קשה מאוד להסתדר", מספר דנציגר. כמו רבים מהניצולים, דנציגר אינו מתלונן ומדגיש כי חווה עוני ומחסור חמורים בהרבה בחייו. יחד עם עם זאת, הוא מספר על המצב הקשה שעמו הוא נאלץ להתמודד: "אני ואשתי מוגדרים כנכים ומקבלים קצבה מתאימה, אבל זה לא מספיק".
הכנסתם המשותפת של בני הזוג מביטוח לאומי ומהפיצויים שהם מקבלים מגרמניה עומדת על כ-8,000 שקלים, סכום שפשוט אינו מספיק אפילו לחיים צנועים של אנשים מבוגרים בישראל בשנת 2015.
כל דבר קטן זה מאבק
"אשתי מרותקת למיטה וביטוח לאומי מסייע לנו ב-17 וחצי שעות טיפול בלבד", מסביר דנציגר. "גם מצבי הבריאותי מידרדר, כך שהיינו חייבים סיוע של מטפלת שעל העסקתה אנחנו משלמים סכום של כ-2,000 שקלים בחודש. ממה נשאר לנו לחיות"?
"עכשיו עברנו את החגים. עמותת "לתת" עוזרת לנו, ושולחות מזון. את עיקר התרופות אני מקבל חינם כי אני ניצול שואה, אבל כל דבר קטן זה מאבק", המשיך דנציגר. "גם החימום בחורף לא היה פשוט אבל הסתדרנו. היה לי חוב גדול בחברת חשמל, אז הם ניתקו ושמו לי שעון כך שאני צריך לקנות את החשמל כל פעם מחדש".
לדבריו, הוא ואשתו נאלצים בשל כך להשקיע כסף בכל פעם מחדש בכדי לעבור את הלילה: "בסופו של דבר אנחנו מצליחים להתקיים, אבל בקושי, אני לא יכול לדמיין לקנות בגד חדש".
"ממשיכים להתקיים מקצבאות"
ביטה גרינברג המתגוררת גם היא בחיפה, נחשבת לניצולה נזקקת. היא הגיעה לארץ בגיל מבוגר יחסית ולכן לא קיבלה הרבה מהכספים שהגיעו לניצולי שואה אחרים במצבה שעלו ארצה לפני 1953. גרינברג מתקיימת מהקצבה של הביטוח הלאומי ומעט מהפנסיה שהותיר אחריו בעלה. לה עצמה לא הייתה פנסיה מכיוון שהייתה עצמאית רוב חייה, והיא עדיין נתמכת על ידי הקרן לרווחה לנפגעי השואה.
"אני חיה בצניעות", היא מודה. "הדבר הכי קשה בעבורי הוא לצעוד בעליות כאן בשכונת נווה יוסף. האוטובוס מוריד אותי במקום שאני צריכה לעבור יותר מ-100 מדרגות כדי להגיע לבית, אני משתמשת יותר ויותר במוניות ואלו הוצאות עצומות".
"משתדלת לא להיעזר בילדים"
אסתר רוסק, ניצולת שואה בת 84 המתגוררת בתל אביב בדירת חדר וחצי, משתדלת שלא להתלונן על אף המצב הקשה. "היום אנשים לא רעבים", טענה. "אני זוכרת שהיו תקופות שהיה מחסור גדול עוד יותר כמו בתקופת הצנע בשנות החמישים, וגם בשנות המלחמה באירופה שלא היה כזה שפע".
הדירה שבה גרה רוסק, הייתה שייכת למעסיקיה הקודמים שהבטיחו בצוואתם שלא יוכלו להזיזה ולהעלות את שכר הדירה. למרות זאת, היא נזקקת לסיוע משרד השיכון בכדי לממן את שכר הדירה.
"אני מקבלת מדי חודש ארגז מזון מעמותת 'לתת' שמאוד עוזר לי". הכנסתה של רוסק מסתכמת באלפי שקלים לחודש, מ-400 אירו מכספי השילומים, ועוד 200 אירו במסגרת קצבה לה היא זכאית מתוקף שהותה ועבודתה בגטו. "יש לי ברוך השם נכדים וגם נין. חשוב לי לתת למתנות, אבל אני נותנת מעט, כמה שאני יכולה. חשוב לי שלא לקחת כסף מהילדים שלי. אין לי הרבה, אבל אני יכולה להסתפק במה שיש לי".
"סכום הסיוע עובר לבעלי הבתים"
עם הצגת הדוח הבוקר פנו למעלה ממאה ארגוני עולים וניצולי שואה במסגרת ארגון "חזית הכבוד" במכתב ליו"ר "כולנו" משה כחלון, המיועד לתפקיד שר האוצר בממשלה הבאה, בבקשה שיכבד את ההמלצה של פורום הדיור בוועדה למאבק בעוני בראשות אלי אלאלוף, מספר 3 במפלגתו של כחלון, ויגדיל את מלאי הדיור הציבורי בכדי לתת מענה לניצולים הזקוקים לכך.
"בכל שנה אנחנו נאלצים לעבור מדירה לדירה, מבעל בית אחד למשנהו, לראות איך כל סכום הסיוע שהמדינה נותנת הולכת לבעלי בתים", כתבו.
אברהם שרנופולסקי סגן נשיא חזית הכבוד וניצול שואה בעצמו החתום על המכתב אמר בכאב: "זו פשוט השפלה להיות זקן עני בלי קורת גג קבועה. בגיל 83 זכיתי לדירה של דיור ציבורי עם אשתי, אחרי 19 שנה ברשימת ההמתנה של משרד הקליטה. זו דירה קטנה, 30 מטר מרובע, אבל היום יש לנו שקט, ויש לנו גם קצת כסף לבריאות, לתרבות, לחיים".
הוא הדגיש כי "אנחנו מבטיחים שאין לנו שום עניין להוריש את הדירות האלה לילדים שלנו, רק רוצים לחיות את סוף החיים עם קצת שקט, ולדעת שגם אחרינו יישארו דירות בשביל קשישים גם ותיקים גם עולים, וישראל תהיה מדינה עם הרבה יותר צדק".