"אין למי להצביע", אומרים לי אזרחים רבים שאני פוגש בשבועות האחרונים. הם לא רוצים ללכת לקלפי. הם לא מתכוונים לבחור. נמאס להם. הם מאוכזבים. מיואשים מהמצב, מתוסכלים מהפוליטיקה, כועסים על השיטה וסולדים מהפוליטיקאים.
הם סבורים שמי שמצביע לא באמת משפיע, שהפוליטיקה מונעת מאינטרסים זרים וצרים, שנבחרי הכנסת מנותקים מהעם ושהשחיתות שולטת. הם מרגישים שקולם לא נשמע, שהם "הקולות השקופים".
פגשתי אותם בשבוע שעבר בבית הנשיא, את המיואשים והמאוכזבים, סרבני ההצבעה. הם דיברו על משבר אמון וחוסר תקווה. הם מאסו במערכת הפוליטית ועכשיו הם מחרימים את הבחירות.
אני מבין את התחושות הקשות שלהם, אבל בשום פנים ואופן לא מזדהה עם המסקנה. אכזבה וייאוש הם לא פתרון. הם אויב הדמוקרטיה. בבחירות האחרונות 1.8 מיליון אזרחים בעלי זכות הצבעה, לא הצביעו. אסור לנו שהנתון הזה יגדל היום.
לסרבני ההצבעה, העיקשים בדעתם שלא להצביע, אני פונה בכנות ושואל: אילו עוד תחומים הנוגעים לחייכם הייתם מפקידים בידי אחרים? האם הייתם משאירים את ההחלטות על חיי האהבה שלכם בידי אחרים? האם החלטות פיננסיות נלקחות אצלכם מתוך אמונה ב'גורל'? האם תתנו ל'מערכת' להכריע כיצד לחנך את ילדכם או שהייתם נאבקים על זכותכם להמשיך לנסות להשפיע על חינוכו ודרכו?
בבחירות הנוכחיות, לראשונה מזה עשרות שנים, אינני איש פוליטי. אני לא עומד לבחירה. אינני מבקש את קולכם, אבל הדמוקרטיה הישראלית כן. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לגשם של פתקים. היא זקוקה לאמונכם, היום.
אני זוכר עדיין את הבחירות הראשונות במדינת ישראל, בינואר של שנת 1949. הייתי אז ילד בן עשר. כולם לבשו לבן לכבוד "יום החג לדמוקרטיה הישראלית", יום חגה של מדינת ישראל. ששים ושש שנים עברו מאז, אבל עבורי, יום הבחירות הוא עדיין יום חג. כאשר סביבנו, מיליוני נשים וגברים נאבקים ומתים למען הזכות לחיות בדמוקרטיה, אל לנו להקל ראש בהתגשמות החלום לו זכינו.
אזרחים יקרים, היום הוא היום. הקול שלי, הקול שלך, קולו של שר בממשלה, קולה של אם צעירה, או של נער צעיר וסבתא קשישה- כולם שווים. אסור לנו לוותר על הזכות והחובה לבחור. צאו לחגוג את חגיגת האזרחות. גשו לקלפי ובחרו במפלגה שתגשים את מה שבעיניכם הוא הנכון למדינת ישראל. אל תברחו מהאחריות - לכו להצביע.
לכו להצביע!