כמוכם צפיתי הערב (שלישי) במהדורת החדשות בכתבתה של דפנה ליאל, שעניינה היעדר אבטחה במוסדות לימוד כמו גני ילדים. עמד שם אבא נושא בידיו את בתו. הוא נראה לי בחור לעניין, אפילו חסון וחזק ומה שהיה לו להגיד במעמד הזה שהוא דורש שיביאו צבא, משטרה, אבטחה מכל סוג - רק שיביאו אותה, כי היום אין אבטחה וילדינו מופקרים, כך הוא אמר פחות או יותר.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
האמת היא שהוא נראה לי בחור לעניין, אפילו בריא. אני רוצה לחשוב שהוא גם עשה צבא, ואם לא חבל ואף פעם לא מאוחר. מה שפחות או יותר משגע אותי זה מה קרה לאיש הזה שאתם בוודאי שמים לב - אני אפילו מחבב אותו - או בעצם לרבים מאיתנו, שהפכנו להיות מבקשי "תעשו לי", "תבואו אליי", "תשמרו עליי" וכו'.
ומה איתנו בעצם? האם לא ראוי שהאבא החרד כל כך לגורל בתו - וייתכן שבצדק - שיגייס כמה מאבות הילדים ואולי גם את אמהות הילדים ובתורנות יעמדו בשער הגן ופשוט ישמרו?
לא בהכרח צריך נשק, אבל אפשר גם לחמש אותם. העניין הוא הגישה. למה דומה הדבר בעיניי? לשריפה שפורצת ומי שצופה בה ממתין לבואם של מכבי האש, מבלי לנקוף אצבע ולכבות את האש.
יש עכשיו דיונים על אבטחה של בתי כנסת ובתי ספר. אינני יודע מתי הדיונים הללו יסתיימו ומה הם יניבו בסופו של דבר. אותי מטרידה הגישה הזאת שאין בה נטילת אחריות והטלת אחריות על הרשות המקומית, המשטרה או הצבא - הורים יקרים, קחו אחריות.
אין לי ספק שבקהל הורים - אבות ואמהות. יש מי שיכולים ליטול אחריות ולשמור. אם זה יחולק שווה בין האנשים, אז ייתכן שפעם בשבועיים-שלושה, כמה שעות בפתח הגן, זה לא נורא ואני מניח שגם מקום העבודה יקבל את זה בהבנה.
זה יכול לקרות מחר בבוקר. כאשר המדינה תשלים את גיוס הכספים והאנשים, יכול להיות שאז אפשר יהיה לחזור לשגרה מוחלטת עם אבטחה.
אגב: המאבטחים שיבואו לפתחי הגנים הם לא בהכרח לוחמי עילית. הם ממש כמוכם ההורים, לא יותר ולא פחות. אז הגיע הזמן שנשנה את הדיסקט במובן זה שגם אנחנו, כל אחד, בחלקת האלוהים הקטנה שלו יכול לעשות ולא להמתין שיעשו בשבילו, כי חולשה מסוכנת יותר מהטרור שמשתולל עכשיו בירושלים.