הפצוע מה"ברנוער" במכתב אישי לרוצח

פחדן עלוב. ירית ביוני, שכל חלומו היה להיות רקדן. רק בן 15, והותרת אותו משותק מהמותניים ומטה. הערת את רז מחלום נעורים, בן 19 בלבד, והשארת אותו מרותק לכיסא גלגלים. קטפת את ליז, רק מלאו לה 16 אביבים, פרח מקסים שנטמן באדמה השמורה למי שהגיע לגיל שיבה טובה. רצחת את ניר החייכן שהיה רק בתחילתם של חייו בוגרים. שיבשת את מהלך חייהם של עשרות פצועים ומשפחותיהם. תתבייש לך, נבל.

אני נזכר בקולות הנפץ הראשונים והמציאות סביבי נעשית עמומה. הנה אני שוב חי את אותו ערב ארור. לובש ג'ינס וטי-שרט ונועל סנדלים, אני רץ לכיוון ה'בומים' בתקווה כי אתפוס את הפושטק שהחליט לעשות מעשה קונדס. התבדיתי באחת כשעמדת מולי, בן בליעל, במרחק שתי פסיעות, מסיכה לראשך ואתה לבוש שחורים. בזרועות מתוחות בביטחון קר, אחזת בנשק טעון. לא חסכת כדורים וכמעט ולא פספסת.

טבחת בכל נער ונערה שנקרא לדרכך. חטאם היחידי היה צחוק ילדותי, משחקי קלפים, תמימות נעורים ובדידות נוראית של חברה מתנכרת. חברה המבקשת מהם לשנות את צו ליבם - יהא אשר יהא, ולהכתיב להם מהי אהבה. אהבה, אספר לך, בני שני ברי דעת, בין שתי נפשות, הדדית, היא הכוח החזק ביותר בעולם. אין כלי נשק, כולל שלך, שיימחה אותה מעל פני האדמה.

אני ממשיך ונזכר. במציאות, עיניי מתמלאות בדמעות. שם, אני מסתתר תחת שולחן. מחבק את אור שנפגע מרסיס בחזה. פניו חיוורים כסיד, הוא רעד בעוצמה שמטלטלת אותי עד היום. אותו רעד שמקיץ אותי משנתי. אותו צלצול מחריש שהותירו היריות, מהדהד באוזניי, בא והולך כאוות נפשו עד לרגע זה. דילגתי מעל גופתו של ניר כדי להגיע למים שירוו צמאונם של הנפשות המדממות שששרעו שם, מתנדנדות בין חיים למוות. העמדת אותם למבחן שאסור לעמוד בו - ילדים עושים עצמם מתים, רק שלא תחזור ותסיים את שהתחלת בו.

פצוע וירוי, אני ממתין בכאב לניתוח שבתומו יבשרו לי אם אלך פעם. אני מנסה להיזכר מתי התחלתי לאהוב אנשים. הם לא היו סטרייטים, לסביות, הומואים, ביסקסואלים, טרנסים, ערבים, יהודים, נוצרים - הם פשוט היו אנשים, לא כותרות ותבניות.

אל תתנו יד לשנאה

אבל אני לא מאשים אותך. אתה רק כלי עלוב, צינור בעל אידיאולוגייה נבובה וחסרת משמעות, שופר מסכן, נרקומן המכור לחומר שסוחרי סם השנאה מוכרים. להם אינטרס שתמשיך ותהיה משתמש כבד, מסטול מאיבה שתהרוס את חייך ואת חיי הסובבים אותך.

אני מצביע ומאשים את אלי ישי, גם את מנחם בן, מאשים את כותב הפאשקוויל המסית נגד מצעד הגאווה. ביחד ולחוד, הם קרטל הסוחר במנות של רגש הדחייה והעוינות כלפי אדם או דבר. קרטל בחסות החוק.
ואתם - הקוראים שורות אלו - אל תפלו לסם הנורא. אל תשתקו כשסוחרים במלים רעות לפניכם. יש לכם אחריות. אחריות עצומה. זכרו! זה מתחיל במילים. מילים הנטענות למחסניות של נשק.

הצטרפו למחלק הסמים ואל תתנו יד לשנאה הממכרת. כל אחד מאיתנו הוא נרקומן שנאה בפוטנציאל. אחרת, יום אחד, בלי שתשימו לב, גם אתם לא תתאימו לתבנית ונשק השנאה יכוון גם אליכם. ככה זה קרה לי.

במוצאי שבת, 6 באוגוסט, בשעה 20:30, תיערך בגן מאיר בתל אביב עצרת במלאת שנתיים לטבח הנוראי. העצרת בסימן "לאהבה יש הרבה צבעים. לשנאה יש רק אחד". בעצרת ישתתפו אישי ציבור ואמנים מכל קשת המינים, הגזעים, המגדרים והנטיות. שימו את התוויות בצד ובואו.

חן לנגר הוא חבר הוועד המנהל של אגודת הלהט"ב (לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנג'נדרים) ופעיל חברתי. הדריך ב'ברנוער' ונפצע בפיגוע הירי לפני כשנתיים.