ביום שישי, ערב יום זכויות האדם הבינלאומי, התקיים בתל אביב מצעד זכויות האדם. בעצרת בסיום המצעד הוקרא, בין היתר, נאומה של נרימאן תמימי מהכפר הפלסטיני נבי סלאח. ליד הכפר הפלסטיני נבי סלאח יש מעיין שמתנחלים השתלטו עליו ותושבי הכפר נאבקים, בהפגנות המתקיימות זה שנתיים בכל יום שישי, כדי ששוב תהיה להם גישה למעיין.
כשעה לאחר שנאומה של נרימאן הוקרא בכיכר רבין במרכז תל אביב, נפצע אנושות תושב הכפר מוסטפא תמימי. תמימי נפצע בראשו מרימון גז מדמיע שנורה ממטול, מטווח קצר. הוא השתתף בהפגנה השבועית בנבי סלאח. למחרת, יום זכויות האדם הבינלאומי, הוא נפטר מפצעיו בבית החולים.
בהודעה של דובר צה"ל בנושא נמסר: "מאה פלסטינים הפגינו בנבי סלאח ויידו אבנים לעבר כוחות הביטחון, שהשיבו לעברם באמצעים לפיזור הפגנות". ההודעה אינה מפרטת מדוע כוחות הביטחון נכנסו לכפר מלכתחילה. מבחינת צה"ל, ברור מאליו שהפגנה בשטחים אינה יכולה להיות חוקית, שהיא מהווה איום ויש לפזרה. דו"ח של בצלם שפורסם לאחרונה מראה, כיצד כוחות הביטחון מפזרים בשיטתיות את ההפגנות בנבי סלאח תוך נקיטת אלימות מופרזת וסגירת הכפר באמצעות צו שטח צבאי סגור.
33 קילומטרים מנבי סלאח ללב תל אביב
אווירית, המרחק מהמעיין ליד נבי סלאח לבין לב תל אביב הוא 33 קילומטרים - בדומה למרחק לאשדוד או לנתניה. נבי סלאח קרובה לתל אביב.
ציבורית, עבור הרוב המכריע של הישראלים, נבי סלאח נמצאת מעבר להררי החושך. בעצם, "מעבר להררי החושך", אולי אינו אפיון מדויק גיאוגרפית, אבל מבחינת הטופוגרפיה המשפטית של הכיבוש, "מעבר להררי החושך" הוא נ.צ. מדויק למדי. קחו למשל עניין מהותי כמו חופש ההפגנה: בישראל שבתוך הקו הירוק, ישנה הגנה חוקתית נרחבת לחירות זו - הגנה שמאפשרת למשל את קיומם של אירועים כמו מצעד זכויות האדם ושלל הפגנות אחרות. בשטחים הכבושים, להבדיל, כל הפגנה מוגדרת בצו צבאי כ"פעולת הסתה ותעמולה עוינת".
היכן באמת נמצא אותו המקום בו בני אדם אינם יכולים להפגין מבלי להפר את צוויו של מי ששולט בחייהם? מעבר להררי החושך.
יותר מ-20 מפגינים נהרגו בנסיבות דומות
אלא שמעבר להררי החושך חיים בני אדם. ולא חשוב כמה ננסה להדחיק את קיומם וכמה נתאמץ לשכוח שהכיבוש שלנו הופך את זכויותיהם למרמס, הם יישארו בני אדם, והם לא יהפכו לפחות בני אדם למרות כל הסבל, ההשפלה והדיכוי. אבל מה כל זה אומר על כמה שאנחנו בני אדם?
למעלה מ-20 מפגינים פלסטינים נהרגו בנסיבות דומות בשנים האחרונות. זה יכול להתרחש בכל יום בשנה, אבל השנה המוות הזה קורה ביום זכויות האדם הבינלאומי. חופש התנועה וחופש הביטוי והזכות להשתתף בניהול ארצך ועקרון השוויון וכל שאר הזכויות כבר מזמן אבדו מעבר להררי החושך. והזכות לחיים?
33 קילומטרים וקצת פחות משעה, זהו המרחק בין חופש הביטוי בלב תל אביב לבין המציאות בנבי סלאח. זה אולי ייקח עוד שנים להפנים, אבל יש עובדות מוסריות שהן בלתי הפיכות: נבי סלאח קרובה לתל אביב. אי אפשר לנתק בין המאבקים למען זכויות אדם מצד אחד של הקו הירוק ומצידו השני, אפשר להכחיש את הקשר ולהיות מובסים ממזרח וממערב, או להכיר במציאות ובחובות המוסריות המוטלות על אלו שיש להם חופש תנועה וחופש ביטוי וזכות להשתתף בניהול ארצם וכיבוש צבאי - כיבוש באמצעותו הם שוללים זכויות אדם אלו משכניהם בני האדם, ומנהלים את ארצם ואת חייהם. ולעיתים, את מותם.
חגי אלעד הוא מנכ"ל האגודה לזכויות אזרח בישראל