הם ירדו מכיוון יצהר בשעת ערב מאוחרת. גלים גלים של אנשים מתקבצים בצומת, משוחחים בלחש, בסיומו של יום מתוח במיוחד. התמונה הפסטורלית של אנשי בראשית על רקע נוף תנ"כי נקטעה באחת. הם זזו לפתע כגוף אחד. איש לא ניסה לעצור אותם. כל מי שנכח בצומת באותה העת הבין, כמו גזירת גורל דטרמיניסטית, לאן פניהם מועדות.
כמה דקות מאוחר יותר, הכניסה לכפר הפלסטיני השכן חווארה דמתה לזירת קרב. עשרות הצעירים עסוקים היו ביידוי אבנים וניפוץ שמשות. איש לא שאל שאלות. איש לא ניסה לעצור אותם. עם היוודע דבר הטבח במשפחת פוגל בשעות אותו בוקר, ברור היה לכולם שנקמה בוא תבוא. השאלה הייתה רק היכן ובאיזו עוצמה. והזרוע הזאת, הנוקמת, הגאה, העצמאית, הפוגעת בערבים, שורפת מסגדים וכלי רכב בנקמה על הריסת מאחזים ועל רצח משפחות, ובעיקר זו שלא ממתינה לצה"ל - הזרוע הזאת נולדה בדיוק לפני שש שנים. בהתנתקות.
מימושו העצמי של אדם, אמר פעם אריסטו, יכול להתקיים רק בעשייה פוליטית. בשדרות רוטשילד ובאוהלים באשקלון ובירושלים נולדו בחודש האחרון הרבה אנשים היכולים להתהדר בקורט של מימוש עצמי. במקום כיכר העיר היוונית - אוהל ישראלי, אבל הרעיון זהה. בחודש האחרון החברה הישראלית חוגגת את לידתו מחדש של האקטיביזם הפוליטי, אותו מושג חמקמק הקובע למעשה כי אדם מעצב את גורלו במו ידיו. כי רק יציאה מסף הבית למרחב הציבורי ועשיית מעשה - לרוב כזה המאתגר את השלטון - רק היא יכולה לשנות את המציאות. בעבור רבים מאיתנו מדובר בגילוי מרעיש. בעבור צעירים רבים ביהודה ושומרון, ההתנתקות והשבר הגדול שבא בעקבותיה הם שהחישו את הגילוי הזה. אלא שאם האקטיביזם הפוליטי ברוטשילד הוא לינה במאהל, הנפת שלטים ויצירת דיון ציבורי נגד מדיניות עושקת, בעבור קבוצה שלמה של אנשים ביהודה ושומרון - 'תג מחיר' הוא התגלמות האקטיביזם הפוליטי נגד מדיניות עושקת, לאו דווקא נגד מדינה עושקת.
רבות דובר על השבר הגדול שיצרה ההתנתקות בקרב רבים ביהודה ושומרון. בראשית הולידה ההתנתקות ניכור מהמדינה וממוסדותיה, כעס על הבגידה הקשה, שנאה על העקירה מן הארץ הגובלת בארץ אבות, ואכזבה מרה מן הנטישה והטיפול במפונים שנעשו, כמו שמדינת ישראל יודעת לעשות היטב למיעוטיה, ללא כל חמלה. היה מי שדיבר על הקמתה של ישות חדשה ועצמאית, מדינת יהודה. לקראת כל יום עצמאות עלתה השאלה - האם להניף את דגל ישראל. היה מי שעשה זאת כמי שקפאו שד. אחרים הודיעו שכרתו גט כריתות עם המדינה. שש שנים אחרי, דגל ישראל מונף אל על בהתנחלויות, גם בקיצוניות שבהם. תושבי יהודה ושומרון שבו לחבק את המדינה, אלא שמוקד הניכור עבר מן המדינה לניכור כלפי כללי המשחק הדמוקרטים.
וזו תמציתו של תג המחיר. וזה פשר התגובה הקשה למעצר הרב דב ליאור. וזו הסיבה להשתלחויות בבית המשפט העליון, המייצג העליון של הדמוקרטיה הישראלית. מי שהלך עד כה בתלם הדמוקרטי קיבל את הריסות גוש קטיף ואת חורבות נצרים. מי שימשיך לשחק לפי אותם כללי משחק עלול לקבל הריסות ביצהר ובשילה. דרך השכנוע, השיח הציבורי וההפגנות ננטשה לטובת אקטיביזם מרתיע. ביהודה ושומרון יש מי שרואה בהתנתקות את הסימן למותה של הקורבנות הגלותית ובלידתה של מערכת כללים חדשה - הקמת מאחזים באישון לילה, פגיעה בערבים בתגובה על הרס אותם מאחזים, רדיפת אנשי שמאל, פרקליטות וצבא הנתפסים כעוינים.
שש שנים אחרי, טראומת ההתנתקות עדיין חיה, הפצע עדיין פתוח, האימה משובה של ההיסטוריה ממשיכה לרחף. ובמציאות של היום, יש מי שמנסה לגרום לציבור ולנבחריו להבין שהמחיר שיהיה רשום על התג של התנתקות נוספת יהיה מחיר גבוה מדי, אפילו במונחים של קפיטליזם חזירי. זה יהיה מחיר שאיש לא יוכל לעמוד בו: קרע פנימי כה עמוק בחברה הישראלית שיוביל ללא פחות ממלחמת אזרחים.