במגדל השן של האקדמיה ההגדרה המקצועית של אסון עדיין לא מגובשת באופן סופי. במדינת ישראל קיימים חילוקי דעות בנוגע למספר ההרוגים הדרוש באירוע יחיד - כמה אמורים למות בכדי שנוכל להשתמש במדויק במושג אסון? בתקופה בה כבר לא ניתן להימנע מהצורך להגדיר מהו אסון בכדי שנדע למה להתכונן אנו מוצאים הגדרות הרחבות המשאירות שטחי פרשנות ענפים.
אסון פתע רב נפגעים מוגדר כ"אירוע החורג מהשגרה, מזעזע את החברה ושגרת חייה עד לקריסת שגרת החיים, אובדן הביטחון האישי והיווצרות נזקים שלא ניתן לתקן במשאבים ובאמצעים אישיים", כך לפי סוציולוג אמריקני בשם קוורנטלי, שאף הוסיף להגדרה זו: "אירוע תחום במקום וזמן, בו נפגעים רבים עד כי שירותי החברה השגרתיים חדלו מלתפקד"
ואילו המחוקק מגדיר כי "אסון המוני מתייחס לאירוע שבו יש מספר רב של נפגעים, של פגיעות רבות היקף ברכוש ושל פגיעות במערכות חיוניות. אסון כאמור יכול להתרחש כתוצאה מחומרים מסוכנים, מפגעי טבע, ממפגע סביבתי, מאירוע רדיולוגי ומתאונה בהיקף גדול." (מתוך הצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה)
אם נשאל את האדם מהרחוב יסתבר כי המונח "אסון" הינו שגור ושחוק משימוש. אסון הוא אסון
וזהו, לא בהכרח חייבים להגדיר את מספר המתים, הפצועים או העקורים.
אסון הוא כואב, מרתק אותך למסכי הטלוויזיה והמחשב וגורם לך להרגיש חלק משלם, חלק מעם ישראל.אסון הוא טבח באיתמר, שרפת ענק בכרמל ופיצוץ חבלני בבירה. אסון הוא אסון. על דבר אחד כולם מסכימים - כשקורה אסון אנחנו תמיד מופתעים.
בפער בין האקדמיה, הניסוחים המשפטיים והשימוש מושג באופן חופשי על ידי האדם מהרחוב, דווקא בפער זה ניתן להדגיש את החשיבות במוכנות לאסון. מה בין מטח פצמ"רים, גראדים וקסאמים,פיצוץ על רקע חבלני, שרפה ורעידת אדמה. התשובה היא ההפתעה, הכאב - אסון.
מדינת ישראל תידרש ב"יום פקודה" לספק מענה הולם לסדרת אירועים אשר עלולים למוטט גם את שידרת הניהול והפיקוד. הקושי האמיתי בניסיון להתמודד עם אסון נמצא בחוסר היכולת לצפות את מקום זמן ועוצמת האירוע.
כיום אנו נמצאים בתקופה שבה הן הממסד והן גופי החרום קשובים יותר לצורך להתכונן לנורא מכל.תפריט הטעימות של אירועי השבוע האחרון בישראל והחודש האחרון בעולם רק מעצים את הצורך לעסוק בנושא זה.
בעוד דו"ח המבקר מדבר על מחדלים קשים ואי עמידה ביעדים בנוגע לחיזוק מבנים לרעידות אדמה - פעילות שללא צל של ספק חיונית שהרי חיזוק המבנים מהווה חיזוק ישיר של המוכנות הרי שאף אחד לא מדבר על חיזוק האוכלוסייה.
חומרת הדו"ח ברורה - ישנו פער בין הרצוי למצוי, יש הוראות ברורות, יש מי שבדק מה צריך, מה נחוץ. מי לא מבצע ? מי לא אחראי ?.על פיתחו של איזה משרד מניחים את הפצצה המתקתקת ?גם אם ימצא מי שיבצע, שייקח אחריות ויתחיל לעבוד גם אז יעברו שנים עד להשגת המטרה.
את האוכלוסייה ניתן להכשיר בפרק זמן קצר יותר, אך אף אחד לא בדק את זה לא טיפל בזה. אין הגדרת פערים, לא קיימת תוכנית עבודה כפרויקט לאומי. לא גייסנו את תנועות הנוער ואת משרד החינוך, לא הכפלנו ושלשנו את כוחות המענה. אף אחד לא יכתוב על זה דו"ח חמור או יציג דגלים אדומים. נושא זה לא מטופל בראיה לאומית. בבוא יום הדין לא נעשה את מה שאנחנו הכי טובים בו, לא נחפש אשמים.
הנתונים העולים מהשטח מצביעים על מחסור בכוח אדם מקצועי, בציוד ובאמצעים, וזהו רק קצה הקרחון. נדרשת עבודת חשיבה יסודית, במטרה להגדיל את היכולת ולשפר את המענה הראשוני המתבסס כולו על הרשות המקומית, גופי הביטחון וההצלה, האזרחיים והאוכלוסייה המקומית.
ידע הוא כוח, הכוח לנצח את חוסר האונים ואת תחושת ההפתעה. כל מחלץ, כל מטפל וכל מתנדב יגיד כי הידע לסייע, לחלץ ולהציל,הידע והמיומנות מחזקים אותו. מי שיהיה לידו יקבל סיוע, ינצל. אם נכשיר עוד מאות, או אף אלפים, לסייע במצבי אסון וחירום, נציל יותר אנשים נרגיש, בטוחים יותר, חזקים יותר ונהיה אזרחים טובים יותר.
הכוח האמיתי נמצא במקום בו חוסר האונים הופך לפעולה מצילת חיים. אז בואו נוותר על הצורך להגדיר, נוותר על הצורך לחלק דגלים אדומים, בואו נוותר על ההפתעה נדבר על החובה להתכונן, נדבר על הדגל שלנו בכחול ולבן.
רויטל כהן מוהליבר היא בעלת תואר שני בלימודי ניהול אזורי אסון באוניברסיטת חיפה, פראמדיק מסומכת . בעברה מדריכה בכירה במד"א ומאמנת רפואית של יחידות החילוץ האזרחיות. חברה בצוות התערבות חילוץ ומענה בינלאומי לאסונות.
לדואר האלקטרוני של רויטל: Revitalcm@gmail.com