בסוף שנות ה-60 הייתי סטודנט לרפואה באוניברסיטת תל אביב. ישבתי בספרייה ולמדתי ולצדי התיישב אדם, בשנות ה-40לחייו ("זקן" בעיני סטודנט בן 20), באפודה, משקפיים, זקן קצר. אקדמאי טיפוסי. כך היה למחרת, וביום שלאחר מכן, ומישהו אמר לי שזה דוידי. דוידי מהצנחנים.
ואז הבנתי למה הוא נראה מוכר. כל שנדרש היה להחליף את משקפי הקריאה במשקפי רוח ולהרכיבם על מצחו, ואת האפודה להמיר במדי צנחנים מאובקים - וגיבור נעורי היה מתייצב לעיני. מן התמונות המצהיבות מעיתוני שנות ה-50.
גדלתי בירושלים המחולקת שצלפי הלגיון הירדני התבצרו בחומותיה והיו צולפים מעת לעת אל היהודים בחלקה המערבי. זו הייתה תקופת ה"פדאיון", כשמסתננים ערבים חדרו את הספר המחורר של "הקו הירוק", שיש בנו עוד כאלו שמתגעגעים אליו, במסעות שוד ורצח. ואנו, הילדים עם הגדולים - הערצנו את גיבורי ישראל של יחידה 101 והצנחנים שיצאו לפעולות התגמול.
ואז נחרטו השמות בתודעה ובהם אהרון דוידי, ומעשי גבורתו בפעולת קיביה ו"חץ שחור" בעזה, וחאן יונס, וכינרת, וקרב הגבורה לחילוץ הלכודים במיתלה במערכת קדש. במלחמת ששת הימים היה בין כובשי שרם א-שייח, החליף את מח"ט הצנחנים רפול שנפצע בראשו, ובראש חטיבת הצנחנים הסדירה הגיע לתעלה.
כל מי שהכיר אותו בלחימה ידע לספר כי לחם זקוף קומה "כי כך קל יותר לחשוב" הסביר. ומנהיגותו הייתה טבעית, שקטה, נטולת גינונים, בענווה גדולה, גם בימים שהיה לגנרל, כקצין צנחנים ראשי. ואותן תכונות נטל עימו כשיצא לאקדמיה. את הדוקטורט שלו עשה באוניברסיטת לונדון והרצה באוניברסיטת תל אביב על תרבות דרום מזרח אסיה.
כשהקמתי - לקראת הבחירות לכנסת הנוכחית את מפלגת "התקווה" - התפקד כחבר וצרף את שמו לתומכיה, והביא עימו חבר, עוד אגדה חיה, את מאיר הר ציון, שיבדל לחיים ארוכים. הוא לא רצה להיות חבר כנסת, ולא רצה כיבודים. רק רצה להביע תמיכה ולהעניק לנו מכוחו.
שיחה מרתקת עימו האירה לי באור חדש גם את אריאל שרון, מי שהיה רעו לנשק בימי פעולות התגמול ובמבצע קדש. אז למדתי מה ההבדל בין גבורתו של מי שלוחם בראש אנשיו ובין תהילתו של מי שיושב בחפ"ק אך יודע לקטוף את פירות התהילה.
חייל ומלומד, מפקד ומורה. ממעצבי צה"ל כפי שהוא היום וכפי שראוי ש יהיה לעולם. דוידי מת בשבת והוא בן 84. יהי זכרו ברוך.
פרופ' אריה אלדד הוא חבר כנסת מטעם סיעת "התקווה"