המקור של חג הפורים, כפי שמוזכר במגילת אסתר, הוא בבירת ממלכת פרס ומדי שבה חסה רוב העם היהודי באותה התקופה. בימינו, המאפיין הבולט והמזוהה ביותר עם חג הפורים בישראל הוא מנהג התחפושות והמסכות, שמקובל כמעט בכל המגזרים בציבור היהודי ובקרב קבוצות גיל שונות. לעומת זאת, באירן - ערש החג, נוהג ההתחפשות לא היה מוכר כלל עד לעת החדשה.
קהילות יהדות אירן התוודעו לנוהג זה רק בעקבות חיזוק קשריהם עם הקהילות היהודיות באירופה במאה העשרים. לפי הערכות רבות, מיוחס מנהג התחפושות בפורים להשפעת קרנבל המסכות המקומי בוונציה של ימי הביניים. מאיטליה הוא התפשט במרוצת הדורות לקהילות נוספות באירופה ומשם הגיע לקהילות יהודיות במזרח התיכון, לרבות יהודי אירן. מנהגים נוספים חושפים דמיון ושוני בין הנרטיב וההתנהלות של חג פורים כפי שהוא התגבש בקרב קהילות יהודי אירן לאלו שמוכרים כיום בישראל.
סיפור מגילת אסתר, כפי שמלמדים עליו מקורות מקראיים, התרחש בשושן הבירה. העיר שושן מזוהה על ידי חוקרים רבים עם העיר שוש (סוזא), בדרום מערבה של אירן. ואולם, על פי המסורת שהתגבשה בקרב יהודי אירן, שושן מזוהה דווקא עם העיר המדאן, היא אחמתא המקראית, בירת הקיץ של השושלת האחאמנית, שאותה ייסד מלך האימפריה הפרסית כורש במאה השישית לפנה"ס. כמו כן גורסת מסורת יהודי איראן, שכורש היה למעשה בנם של המלך אחשוורוש ואסתר. קשר ביולוגי זה הוא שהוביל, לפי המסורת של יהודי איראן, להצהרת כורש ולהיתר שהעניק המלך ליהודים לשוב לארצם לאחר גלות בבל, ולהקים בה את בית המקדש השני.
במחזור השנה של קהילות יהדות איראן נחשב פורים לחג שולי יחסית, והוא נימנה עם החגים שבהם מרבים בביטויי שמחה ועליזות. לקראת פורים היו התלמידים ב-כוּתאבּ (ה"חיידר") מעתיקים בכתב ידם את מגילת אסתר וחוזרים ומשננים את תוכנו וכן פיוטים נוספים שקשורים לחג; מצוות תענית אסתר, שמתקיימת יום לפני החג, זכתה באירן להקפדה יתירה. עם זאת, נוהג הצום של נשים רווקות, גם כסגולה מיוחדת לנישואים במהלך השנה הבאה, התפתח רק במקומות מסוימים; מנהגים נוספים שהשתרשו בקרב קהילות יהדות אירן כללו העברת מגש לאיסוף תרומת מחצית השקל להחזקת בית הכנסת ולקופת רבי מאיר בעל הנס. ההתרמה התקיימה לרוב עם תום הצום בקרב קהל המתפללים בבתי הכנסת.
שורפים בובות המן, אוכלים דברי מתיקה
מקום משכנם האחרון של גיבורי המגילה, מרדכי ואסתר, שמזוהה עם אחוזת קבר קדומה שממוקמת בעיר המדאן, נחשב מאז ומתמיד לאחד האתרים הקדושים ביותר ליהודי אירן. המקום מהווה מרכז עלייה לרגל לתפילה ולתחנונים למילוי בקשות, לא רק עבור יהודים אלא גם עבור מוסלמים, ובמהלך כל ימות השנה ולא רק בפורים. במועד תענית אסתר ובפורים המקום נוטה להיות הומה במיוחד. מבנה הקבורה של מרדכי ואסתר מוכר ברפובליקה האסלאמית כאתר מורשת היסטורי.
במהלך קיום החג באירן היה מקובל גם לשרוף בובת-המן עשויה קש, סחבות וחומרי נפץ ביתיים. הבובה נתלתה מבעוד יום במקום גבוה, ולאחר שהתקלסו בה בדברי גידופים ועלבונות להמן, כסמל לכל שונאי ישראל, היו שופכים עליה שמן ומציתים אותה לקול צהלת ההמון.
מבחינת מאכלי החג, מצוות סעודת פורים נערכה ברוב הדר והרבו לשתות בה יין ולאכול מיני ממתקים ומגדנות, כגון: עוגיות אורז (נאנ-י ברנג'י), דייסות מתוקות של קמח ואורז (הלווה) ועלי בצק מתוקים מטוגנים בשמן (גוש-י פיל). בנוסף למאכלים השונים, הפירות ומיני המתיקה הכילו המגשים גם מתנות, בגדים ותכשיטים.
הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות האסלאם
במהלך חג הפורים נוהגים היהודים באירן לשחק במשחקי מזל למיניהם לזכר הפור (ככל הנראה מעין קובייה), שהטיל המן למען קביעת מועד השמדת קהילת היהודים. משחקי קלפים ומזל אחרים מסמלים גם את התמורה הכספית, עשרת אלפים כיכר כסף, שאותם העביר המן לקופת אוצר המלך אחשוורוש, תמורת ההיתר לממש את מזימותיו כלפי הקהילה היהודית המקומית.
כמו כן נהגו הורים ובני משפחה קרובים אחרים להעניק לילדים דמי פורים. בערים שונות באירן נהגו נערים אף למשוח את פניהם בצבע שחור, ללבוש מיני בגדים מוזרים ולהתדפק על דלתות שכניהם, כשהם מתופפים ורוקדים. בתמורה, נהגו בעלי הבתים להעניק להם מיני ממתקים.
כיום מונה האוכלוסיה היהודית באירן בין 20,000 ל-25,000 נפש, ומהווה את הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות האסלאם. חג פורים נחוג בקרב האוכלוסיה היהודית גם ברפובליקה האסלאמית תוך שמירה על מרבית המנהגים מקדמת דנא. החג מלווה בתקווה ואמונה, כי מי שהציל את אבותיהם ואת כל עם ישראל בימים ההם, ימי אחשוורוש והמן, מרדכי ואסתר, הוא שימשיך ויגן עליהם ועל כל עם ישראל גם בעידן הנוכחי.
אסתר שקלים היא משוררת וחוקרת יהדות אירן במרכז ללימודים אירניים באוניברסיטת תל אביב