מוחמד מורסי - נא לזכור - היה בימי סאדאת מייסד "האגודה המצרית למלחמה בציונות". 90 שנה אחרי שנוסדה תנועת "האחים המוסלמים" באיסמעיליה, עלה בידה לכבוש את ארמון הנשיאות בקהיר. לא במקרה, ראשון המברכים היה ראש החמאס בעזה, אימסעיל הנייה. זהו רגע היסטורי במלוא מובן המילה. ומעכשיו, צריך להשגיח בשבע עיניים שלא להתבלבל בין הצעדים המיידיים שינקוט מורסי לבין יעדיו ארוכי הטווח.
הוא הקדיש את כל חייו הבוגרים לשירות "האחים המוסלמים" מתוך דבקות עמוקה ברעיון, התחדשות המדינה האסלאמית. דעתו לא השתנתה אף כי יחתור כעת לשותפות עם מפלגות חילוניות כדי שיישאו עמו בנטל העצום של הציפייה העממית ל"תחייה", כפי שהבטיחה תעמולת הבחירות שלו. מורסי יעשה הסדרים ועסקאות עם הצבא ויקפיד לדבר על "מדינה אזרחית".
הצבא ינהל את הקשר עם ישראל
ל"אחים" תמיד הייתה מידה גדולה של סבלנות ואורך רוח. צעד אחד צעד הוא ישתדל לבסס מונופול שלטוני, לא בחופזה, לא בעימותים, אלא בבנייה שיטתית של כוח - ממש על פי דרכו של חומייני באירן.
וכך באשר לישראל. מורסי אינו מחפש מלחמה וישאיר לצבא לנהל את הקשר השוטף עם ישראל. הוא אינו רוצה להיות גרור של חמאס אלא לאכוף על חמאס התחשבות בצריכה של מצרים. אבל קרוב לוודאי, שברגע לא רחוק יתבע מישראל לקיים "הערכה מחדש" של חוזה השלום מ-1979 ועוד ידרוש לתקן את הפרוטוקול הצבאי המגביל את פריסת הצבא המצרי בסיני.
השלום החדש: עתיר תקריות בגבול סיני
מוטב לנו שבירושלים יהיו מוכנים כבר עכשיו עם תשובות. למשל: להסכים בהתאם ל"מנגנון הפעולות המוסכמות" שמעולם לא פורסם אף שסוכם לפני יותר מעשור להשיב גדודי חי"ר מצריים נוספים אל קרבת הגבול ובלבד שלא יהיו אלה כוחות שריון מתמרנים או יחידות שמצוידות בנשק נ"ט מתקדם.
השלום עם ישראל יהפוך אצל מורסי, ככל שהדבר יהיה תלוי רק בו, לשלום נגד ישראל. לאמור: חוזה השלום יישאר תקף אבל הוא יהפוך לשלום עוין ועתיר תקריות בגבול סיני. סימן השאלה הגדול נוגע לשאלה כמה רחבות יהיו סמכויותיו של מורסי? האם ישלוט בממשלה? האם הצבא בסופו של דבר יאלץ להישמע לו? אין על כך תשובה ברורה בשלב זה. המאבק על מתכונת הרפובליקה השנייה של מצרים לא נגמר עם פרסום תוצאות הבחירות - הוא רק מתחיל.