את המחלה גילו אצלי לראשונה בגיל 44. שנה לפני כן, שלחה אותי הגיניקולוגית לבדיקת ממוגרפיה, למרות שהיא לא חלק מסל הבריאות לגיל 43, אלא רק בגיל 50. עבדתי אז כעורכת דין בפרקליטות מחוז תל אביב, הייתי אישה של... אימא של ... הממוגרפיה הייתה הדבר האחרון בסדר היום שלי.
לא הייתה לי היסטוריה משפחתית, או סיבה לחשוד במשהו. מעולם לא חשבתי על כיוון של סרטן השד. לכן בגיל 43 החלטתי לא להיבדק. החזקתי את פתק ההפניה לממוגרפיה ולא הלכתי. שנה אחר כך הגעתי לביקור שגרתי אצל הרופאה והיא שוב שלחה אותי לעבור את הבדיקה.
החלטתי שהפעם, אדאג לעצמי ואלך. וכאן התחיל התהליך של גילוי, ניתוח, כימותרפיה , הקרנות - כל הסרט המפואר, בלי הנחות.
לא מחלה - סוג של תאונה או משימה
במחשבה לאחור - הגוש היה משיש ואפשר היה להרגיש אותו בקלות. אילו הייתי מנסה להכיר את עצמי. ועושה את מה שמלמדים בסדנאות בריאות השד של עמותת אחת מתשע, הייתי יודעת עליו הרבה קודם.
היחס שלי אל המחלה היה כאל בעיה שצריך לפתור. עוד משהו ברשימה. ראיתי במחלה סוג של תאונה או משימה ששלחו אותי לטפל בה. סירבתי לפתח יחס רגשי לנושא, אפילו לא פחד. הבנתי שהגילוי מוקדם יחסית, וראיתי את עצמי בת מזל. קראתי לסרטן שלי "סרטן מרצדס" -באתי, ראיתי, ניצחתי.
הבנים שלי בני 13, 10 ו-8. מספרים להם? איך מספרים? אולי זו אנוכיות מצידי. אולי אני מנסה להקל על עצמי וילדי ישלמו את המחיר. במשך חודשים ארוכים ניסיתי "לחסוך" מהילדים את ההתמודדות עם הידיעה שאימא חולה. אין בחילה. אם הריח של הטוסט שהכנתי לארוחת הערב שולח אותי להתחבא בחדרי, אתחבא.
אין סודות
במשך הזמן הבנתי את מחירו של הסוד, ואת חוסר התוחלת שבו. אין סודות. בוודאי בפני ילדים שאוהבים אותך ויודעים. אולי מפחדים ממציאות גרועה מזו האמיתית. והאנרגיה שנדרשת על מנת לקיים את הסודיות , והמחיר שלה. אז סיפרתי, לכל ילד בנפרד לפי גילו והבנתו. ההקלה הייתה משותפת להם ולי.
אחר כך בחרתי לי דת חדשה . אורח חיים בריא. אכלתי נכון, התעמלתי. ניסיתי לקבל בחזרה את השליטה על חיי. עשיתי כל דבר שאפשר היה לבנות ממנו את הכוח לנהל את החיים בחזרה, עבורי זו הייתה הדרך להתמודד.
הניתוחים והטיפולים נמשכו כשנה, ואז הוכרזתי כבריאה . "אין מחלה פעילה" בלשון הרופאים. בנקודת זמן זו שאת מקבלת תעודת בריאות, זהו הרגע שבו את מרגישה לראשונה מאוד חולה. אחרי ההשפעות המצטברות של הכימותרפיה והעייפות, פתאום אומרים הרופאים 'נגמר, חזרי לחיים'. אף פעם לא עזבתי אותם, אבל אני לא מרגישה בריאה, והפער הזה הוא שלב קשה בהתמודדות, שבו נשברות
נשים רבות.
אני לא לבד
זה הזמן בו האישה זקוקה לקבוצת תמיכה - הרגע בו היא אמורה להתיישר. בקורס המתנדבות של אחת מתשע גיליתי שאינני לבד. הרבה נשים מתקשות לנקות את השולחן אחרי מחלה . הסביבה מצפה ממך להשאיר אותה מאחוריך, ואת בטראומה. לראשונה את מרשה לעצמך להבין מה קרה, להוריד הגנות - חולת סרטן. התקבלת למועדון, ואצלנו לא מבטלים את כרטיס החבר.
חייתי שנה וחצי בביטחון גדול, ואז התגלה שוב גוש.
הלכתי להיבדק מתוך מחשבה ששילמתי את חובי. לא עלה בדעתי שהתוצאה יכולה להיות חיובית. הייתי הכי לא מוכנה בעולם, יותר לא מוכנה מבפעם הראשונה. כשקראתי את התוצאה התפרקתי. לראשונה בכיתי מתוך תחושת חוסר אונים. הרגשתי שאין לי תשובה.
'אני חולת סרטן'
שוב נתתי לצד הטכני לסחוב אותי קדימה ולהגן עליי, וזה עשה את העבודה, אבל הפעם אחרת. ידעתי שאני מגייסת את כל כוחותיי. לראשונה גם אמרתי את המילים 'אני חולת סרטן', לא ניסיתי לברוח מההגדרה הזו. הסביבה קיבלה את הדברים כפי שהצגתי אותם. בפעם הראשונה האנשים מסביבי הסכימו לא לראות בי חולה, והפעם כיבדו את ההחלטה שלי להיעזר ולהיתמך. הייתי חייבת ללמוד להרפות את השריר, לוותר.
כשהסתיים הפרק השני של המחלה, הרגשתי צורך חזק לתת משמעות לכל מה שקרה. חיפשתי דרכים להתייחס לחוויה שעברתי ולידע שצברתי. פניתי לאחת מתשע ואמרתי שאני רוצה אבל אולי לא אמצא את כוחות הנפש להתקרב למחלה ברמה של התנדבות. מבחינתי, היה לי ברור - אני מתקרבת לפחד הגדול - המקרים הפוטנציאליים של חזרת המחלה.
זה די מאיים. הפחד הופך לקבוע בחיים. הוא יושב שם כל הזמן. אפשר לדכא ולהכיל אותו. אבל הוא שם. לא מדבירים אותו, ואי אפשר להיפטר ממנו. הוא מחליט מתי לצוף. חששתי שבמקום כמו אחת מתשע הסיכוי שיצוף גבוה יותר.
עד הפעם השלישית
קורס המתנדבות בעמותה היה סוג של עיבוד המחלה וסגירת מעגל בהתמודדות עם הפחדים. בעזרת המתנדבות האחרות, כולן חולות לשעבר, צעירות יותר ופחות, יכולתי להרגיש שאני מבינה טוב יותר דברים שקרו לי . יכולתי להרכיב את הפאזל שלי מחדש. התנדבתי בקו החם של העמותה עם תחושת שליחות ועם הביטחון שאני יכולה להתמודד .
אחרי הפעם השנייה היו שמונה שנים וחצי של שקט, עד הפעם השלישית. לפני כ-3 שנים. לא קל לכתוב על זה. זו הייתה הפתעה שקשה מאוד להכיל. הפעם היה קיים חשש להופעת גרורות, מה שהיה עלול להוביל לשלב חדש במחלה. הסביבה הקרובה קיבלה את המחלה בשלישית בהלם, בדיוק כמוני.
קיבלתי עזרה מדהימה ותמיכה מהילדים ומבעלי, שהיה שותף מלא לתהליך. בלעדיו לא הייתי עושה את זה. חייתי חיים רגילים בשנה הזו, פרט לימים בבית החולים. לא ויתרתי על כלום, החלמתי שוב.
לחשיפה יש מחיר - וגם תמורה
כבר סיפרתי את הסיפור הזה. בכל חשיפה מחדש גם אם נהיה קצת יותר קל, עדיין קשה. להפוך את עצמי עם התפרים החוצה. זה המחיר. אבל יש גם תמורה. ההזדמנות להעיר ולעורר את הגילוי המוקדם.
מילת הקסם. התקווה. כאלף חולות חדשות מתחת לגיל 50 מתגלות מדי שנה בשנה. אלף נשים שאם תתמזל להן ההבנה בזמן יבדקו ויקבלו חיים במתנה. המערכת קוראת לכן לממוגרפיה רק בגיל 50, וגם אז פעם בשנתיים. לעולם לא הייתי מגיעה לגיל 50 אילו חיכיתי לגיל הבדיקה הזה - לא נעים לחשוב עד כמה הוא מושפע משיקולים כלכליים.
לימדו להכיר את השדיים שלכן. שימו לב לשינויים. לכו לכירורג שד, לכו לממוגרפיה, לאולטרה סאונד. אל תניחו להיסחפות, לפחד ולמזל לקבוע מה שאתן יכולות לעצור. המסר הוא נפלא. מסרטן שד מחלימים. יותר מ-90 אחוז מאלו המגלות בזמן תהיה בריאות לחלוטין. בבקשה , נצלו את זכות הבחירה , היא שלכן.
הקו החם של עמותת אחת מתשע: 1-800-363-400