המבצע בעזה, שהיה יכול וצריך היה להתבצע כבר לפני זמן רב, יצא לדרך בהצלחה, תוך ניצול ההפתעה הטקטית והיכולת המרשימה של ישראל להשיג מודיעין על יעדי חמאס ברצועה.
מה שהיה בעוכרי החמאס, הוא החלטת התנועה להפוך מארגון טרור חשאי לגוף מעין מדינתי, והחלטת ישראל לא לפגוע רק באותם גורמים של התנועה המעורבים ישירות בניסיונותיה לפגוע באזרחי ישראל, אלא גם בכל מי שנמנה עם שורות התנועה. השילוב בין שני מרכיבים אלה מגביר את הפגיעות של חמאס ומרחיב את אפשרויות הפעולה של ישראל. עם זאת, עלינו להתמודד עם שורה של דילמות הכרוכות זו בזו:
משך המבצע - ככלל, זהו מבצע ללא מגבלת זמן, אולם נראה כי נוכח ההצלחה של התקיפה הראשונה יהיה צורך להוסיף תשומות משמעותיות כדי להגביר את הלחץ על חמאס, אם הארגון, כצפוי, לא ימהר לקבל את דרישותיה של ישראל. תקיפה לא מוצלחת ולחצים מצד המערכת הבינלאומית, על רקע סבלם של שני הצדדים, יכולים ליצור לחץ זמנים. מהו אם כן מרחב הזמן הריאלי והרצוי לניהול המבצע?
שאלת המהלך הקרקעי - לישראל אין לכאורה עניין במהלך כזה, אך עליה להיות מוכנה לבצעו. מניעת ירי רקטות אפשרית רק באמצעות שליטה בשטח, וכך גם מניעת הברחת הרקטות ארוכות הטווח וחומרי הנפץ ממצרים. הטענה כאילו בעבר שלטנו ברצועה ובכל זאת ירו משם היא חסרת בסיס, שכן מאז 1994 שלטנו רק בחלק מהמרחבים הפתוחים ובגושי ההתנחלות, אך לא היתה לנו כל נוכחות בישובים הפלסטיניים.
היכולת לסיים את המבצע ללא כניסה לרצועה תלויה לחלוטין בהחלטת החמאס - אם תמשיך לירות ואף תממש את איומיה להסלים את מאפייני פעולתה, למרות לחצים אפשריים מצד האוכלוסייה ומצד חלק ממדינות ערב - לא יהיה מנוס מכך.
מטרת המבצע - ישראל מציגה את המטרה כשיפור המצב הביטחוני באמצעות פגיעה קשה בחמאס, שתביא את התנועה להסכים להסדר בטחוני נוח לישראל, ונמנעת מלקבוע כמטרה את הפלת שלטון החמאס. זאת בין אם מחשש שאין כרגע גורם חוץ מהחמאס שיכול לשלוט בעזה ובין אם מתוך הרצון שלא להציב מטרות מרחיקות לכת מדי. דא עקא, החמאס היה ויהיה מחויב להשמדת ישראל, וכל הסדר ביטחוני שאיננו כרוך בהפלתו ינוצל על ידו לשיקום תשתיותיו.
סיכומו של דבר: אם חמאס ימשיך את הירי המאסיבי - יתכן שלא יהיה מנוס ממבצע ממושך שיכלול גם פעולה קרקעית נרחבת.
הכותב, תא"ל (מיל.) יוסי קופרווסר, כיהן כראש חטיבת המחקר של אמ"ן בצה"ל