קשה היה להוריד את העיניים מהסיפור של יוכבד ליפשיץ, ממקימות ניר עוז, בת 85, ששוחררה אחרי שבועיים וחצי בשבי של מפלצות חמאס. התיאור המצמרר של רגעי החטיפה, האלימות שחוותה מהמחבלים, העובדה שהועמסה על גבי אופנוע בדרך אל הרצועה כשגופה מוטח פעם אחר פעם ברצפתו, כשהמחבלים דוהרים לכור מחצבתם. כל פרט ופרט שסיפרה צורב בעור. זו עדות ראשונה של חטופה, תיעוד חי לסרט הרע שמתחולל בראשו של כל אחד ואחת מאיתנו מאז החלה מתקפת הפתע של חמאס.

אלא שיוכבד, שבעלה עודד עדיין מוחזק בשבי, לא תיארה רק את הרגעים הזוועתיים שבהם נחטפה מביתה, אלא גם את הגעתה לרצועה, אל פיר המנהרות שאליו הוכנסו, את הצעדה שעשתה על אדמה חולית ורכה, ואת הטיפול שקיבלה. בנקודה הזו, הסיפור המרגש שלה הפך לרגע הניצחון המוראלי של חמאס. הארגון, שנכנס אל יישובינו, טבח באנשינו, אנס את נשותינו, ערף את ראשיהם של ילדינו - הצטייר לפתע פתאום כ"קצת" הומאני. אפילו אוכל אותנטי היה שם: פיתות, גבינה מותכת ומלפפון, שלא נדבר על שמפו, קונדישינר ואמצעי הגיינה ראויים, בטח לנשים.

יוכבד מדהימה. העיניים דומעות מלצפות בה, בעצם המחשבה הסיוטית שהיא מנסה להתחיל להבין מה עברה. אלא שלמרבה הצער, הסיפור ההומאני שציירה שירת את חמאס. לא בכדי אומרים גורמים ביטחוניים שמוחו של חמאס תכנן את כל האירוע, או שהשתיל מסרים במוחה של אישה שבעלה עוד מוחזק ברצועה, תוך שהשמיע באוזניה איומים על מה יעלה בגורלו אם לא תפעל כמצופה ממנה, או שביים מציאות נפרדת טיפולית מתוך ידיעה ברורה שישחרר אותה כדי שתוכל להלבין, ולו במעט, את כביסתו המושחרת ממוסר ומדממת ממעשים.

איפה היו הגורמים המוסמכים? בשב"כ גבו ממנה עדות מפורטת, אבל לא הגבילו אותה בריאיונות לתקשורת. ספק אם זה מה שהם אמורים לעשות. בסוף, מדובר בגוף ביון, לא בצנזורה. ועדיין, יש מקרים אחרים ששב"כ יודע לרוץ לשופט ולבקש שתוטל צנזורה. כאן אף אחד לא הגדיל שם ראש. איפה מטה השבויים והנעדרים בראשות גל הירש? להצטלם עם שתי החטופות בעלות האזרחות האמריקנית הוא ידע, אבל אפוד מגן על יוכבד מפני הסיפור שחמאס ביקש שתתאר הוא שכח לשים. אגב, אנשיו תדרכו אותה אתמול (שני), אמרו לה שהם חושבים שעליה להמעיט בריאיונות, והמליץ לה מה לומר ומה לא. "המליץ". ומה עם המנהלת שהוקמה בראשות ניצן אלון? צה"ל בכבודו ובעצמו? אף אחד לא חשב לנסות לתחום את הדברים שהשמיעה?

יוכבד היא אזרחית. אזרחית חופשית. אי אפשר לסתום לה את הפה ואסור לעשות את זה. אבל נציג מדינתי היה צריך לעבור איתה על הטקסט, אולי לדאוג שתקרא אותו מהדף או תצלם אותו מבעוד מועד. ואם כל זה לא - אז לפחות להיות שם, במסיבת העיתונאים הכאוטית בבית החולים איכילוב בתל אביב.

יהודית ונטלי רענן, החטופות האמריקניות שחמאס שחרר
שם הוא ידע להוביל, גל הירש עם החטופות

ובעצם, מה הפלא? זו עוד תקלה בשרשרת התקלות המביכות שאופפת את כולנו מאז הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר, אז התמוטטה לא רק הגדר בין עזה לישראל, אלא גם התחושה שיש מישהו, אולי משהו, יותר גדול מכולנו כפרטים, שמנהל את האירוע, מסדר את המציאות, שומר עלינו. כזה שלא נותן עוד פרס לחמאס, רגע אחרי ששחרר, למרבה "טוב ליבו" ו"חדוותו" שתי קשישות.

בואו לא נתבלבל: חמאס הוא ארגון דאעשיסטי, נאצי, מסוכן, ברברי, שלא בחל בשום אקט כדי לנסות לרצוח ולחטוף את החיילים והאזרחים בישראל. אסור היה לתת לו עוד הישג. נקווה שגם הלקח הזה יילמד להבא.