הבעת צער
צר לי מאוד על מה שקרה ביום הכיפורים 2023. צר לי שאנשים מקרב הציבור שאני נמנה עליו, המחשיב עצמו כליברלי, לא יכלו להכיל את הפרובוקציה של "הראש היהודי" ולכבד את קדושת יום הכיפורים. צר לי על הפגיעה והעלבון שחשו המתפללים שנאלצו לעזוב את המקום ולהתפלל במקום אחר. צר לי על כך ללא שום קשר להנחיות עיריית תל אביב ולפסיקת בית המשפט שהופרו, למחיצות שהוקמו, או להתנגדותי הנחרצת להדרת נשים מכל סוג שהוא.
אני אדם חילוני-ליברלי מבחירה, ודווקא משום כך אני מכבד את אחיי הדתיים ואת קדושתו המיוחדת של יום הכיפורים, ומכאן עמדתי האישית היא שמי שהיה במקום היה צריך להכיל את הפרובוקציה - לפחות למשך יום הכיפורים.
ובכל זאת – מה אני חושב על ארגונים מסיונריים של הציונות הדתית?
לאחר שהבעתי את צערי העמוק והכן על מה שקרה ביום הכיפורים, אני רוצה לומר את דעתי על אותם ארגוני חזית מיסיונריים הנתמכים על ידי רשימת "הציונות הדתית". אלו הבאים להעניק לנו את אורה של התורה, את התיקון לו אנו זקוקים, את התשובה ולקרב בכך את הגאולה המשיחית. חשוב שנבין לעומק כי אין שום אור באמתחתם, אלא בעיקר חושך, צביעות ומשיחיות קיצונית המפוררים כבר שנים רבות את "הציונות הדתית".
את רשימת "הציונות הדתית" הרכיבו יחדיו בצלאל סמוטריץ', תומך העליונות היהודית, איתמר בן גביר הכהניסט, אורית סטרוק החשוכה, ואבי מעוז הטאואיסט. זה קרה אך ורק בזכות תמיכתו המאוד פעילה של הנאשם נתניהו שחשש לאבד מנדטים למחנה הנגדי. לרשימה כזו לא הייתה צריכה להיות זכות קיום מוסרית במדינה יהודית-דמוקרטית, נקודה. מפני שזו רשימה שמקדמת ערכים אנטי-ציוניים כמו גזענות, עליונות יהודית, התייחסות מתנשאת לחילונים כ"עגלה ריקה" וכ"חמורו של משיח". זו רשימה שחבריה מעודדים פוגרומיסטים יהודים המציתים בתים של פלסטינים על יושביהם, קוראים למחיקת כפרים פלסטינים, או עורכים מגבית ציבורית למחבל יהודי מתועב ששרף זוג הורים פלסטינים ואת תינוקם בשנתם.
האם אלו מייצגים את אורה של היהדות? האם אלו או שלוחיהם בתל אביב ובמקומות נוספים הם האנשים שיתקנו אותנו ויחזירו אותנו בתשובה ליהדות העקומה והפגומה מוסרית שלהם? לצערי יש אנשים תמימים וחלשים הנופלים ברשתם, אולם כל מי שעיניו בראשו יודע שהם נציגיה של תנועה אידיאולוגית שאיבדה את דרכה ואת בסיסה המוסרי, תנועה ההולכת ומתפוררת.
מדוע הציונות הדתית מתפוררת?
בשנת 2015 כתבתי פוסט שפורסם בעיתונות ועורר סערה. אביא כאן את עיקריו: "....הציונות הדתית עדיין איננה הרוב במדינת ישראל רבתי, אך כאליטה משמעותית ביותר היא הצליחה לתרום תרומה מכרעת להקמתה, דה-פקטו כמובן, של "מדינת יהודה", והיא בדרך לנסות ולהשתלט (באופן דמוקרטי) על מדינת ישראל. זהו, ללא ספק, ניצחון לאידיאולוגיה הציונית דתית – אבל זהו ניצחון פירוס, ניצחון טרגי. זאת, משום שהציונות הדתית הולידה שלא בטובתה את זרעי הפורענות שיחריבו אותה. היא הולידה את תופעת הלאומנות הדתית הקיצונית, שהולידה לצידה כמתחרה מימין את תופעת המשיחיות היהודית הקיצונית, שהולידה את תופעת "נוער הגבעות" האנטי-ממלכתי, הקיצוני והאלים, הדוגל בערכים "המהפכניים" של העליונות היהודית (כן, העליונות היהודית), של מדינת הלכה, של טרור, של שנאת האחר, של גזענות. היום גם הרבנים שהולידו את האידיאולוגיות ההזויות הללו, הפכו למתונים ורכים מדי בעיני חלק מצאן מרעיתם. היא הולידה את הערך של "קדושת האדמה" והציבה אותו מעשית לפני "קדושת העם" ואחדותו, ובהיעדר אחדות – לא יהיה לנו קיום.
אני יודע כי אין דבר מסוכן יותר לקיומו של עם ישראל מהקיצוניות, מהפלגנות ומהשנאה. מי שרוצה מוזמן לעיין בספרי ההיסטוריה של העם היהודי שנית. מה שהופך את כל מה שתיארתי כאן לבעייה חמורה שבעתיים, היא העובדה ש"שתי המדינות לשני העמים היהודיים" מתממשת בתוכה של "המדינה הדו-לאומית" המתהווה והולכת, שבה אי אפשר להפריד יותר בין היהודים לפלסטינים.
מי שחושב שצפויה הכרזה רשמית על המצב הזה טועה. זהו תהליך איטי אך עקבי, המתרחש מדי יום ביומו. קשה מאוד להבחין בו עד שהוא צובר "מסה קריטית", אבל הוא משנה את המציאות באופן בלתי הפיך. כשמתעוררים, זה עלול להיות מאוחר מדי".
כך חשבתי כבר לפני שמונה שנים ומאז התהליך צבר מסה קריטית. השוליים הקיצוניים המובלים על ידי סמוטריץ' ובן גביר השלימו את ההשתלטות על הציונות הדתית, וגוררים יחד עם נתניהו את עם ישראל ומדינת ישראל לאבדון. קחו את המציאות הנוכחית שמונה שנים קדימה, ותבינו להיכן פנינו מועדות באם לא נהפוך את הרוח היהודית-דמוקרטית ברוח ערכי מגילת העצמאות של המחאה לתוכנית עבודה אפקטיבית לעצירת המגמה ההרסנית הזו.
מי באמת נוקט באלימות?
חברי כנסת ושרים של רשימת "הציונות הדתית", יחד עם עוד כמה מפיצי שטנה בקואליציית הבלהות, מאשימים בעקביות את אנשי המחאה "האנרכיסטים האלימים" כמי שתוקפים באלימות שוטרים, נציגי קואליציה, או מתפללים יהודים, וזוכים כמובן לתמיכתו של המסית הלאומי בנימין נתניהו.
ככלל, המחאה של שנת 2023 אינה מחאה אלימה. המקרים בהם הייתה אלימות היו מעטים ביותר וגם להם אין שום הצדקה בעיניי. אולם אם כבר מדברים על אלימות ניתן לקבוע ללא צל של ספק, כי היסטורית, מהמחנה הליברלי והשמאלני במדינת ישראל לא יצאו מעולם טרוריסטים ולא נגרמה מעולם שפיכות דמים.
לעומת זאת, מקרב הימין הקיצוני, ובעיקר מקרב "הציונות הדתית" על זרמיה השונים, יצאו לאורך השנים מקרי אלימות וטרור קשים ביותר, שהופנו נגד פלסטינים ונגד אזרחים ישראלים, ערבים ויהודים.
רשימה חלקית למי שלא מכיר: המחתרת היהודית, ארגון טרור נגד טרור, סיירת נקמה, מחתרת בת עין שניסו להניח עגלת תופת ליד בית ספר לבנות בא-טור, הרוצח ג'ק טייטל, הרוצח אשר וייזגן שרצח ארבעה פועלים פלסטינים, הרוצח גור האמל, הרוצח נחשון וולס, הרוצח אוריאל דוידי, הרוצח עדן נתן זאדה שרצח ארבעה נוסעים באוטובוס בשפרעם, הרוצח ברוך גולדשטיין שפארק הוקם לכבודו בקריית ארבע אחרי שרצח 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה ופצע עוד 125, הרוצח עמירם בן אוליאל ששרף למוות את בני הזוג דוואבשה ואת תינוקם, יגאל עמיר רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, רוצחי הנער מוחמד אבו חדייר ששרפו אותו חי, ועוד.
הרשימה החלקית אך המזוויעה הזו, היא עדות נוספת לאובדן הדרך ולאובדן הבסיס המוסרי של אלו המנסים לבצע הפיכה משטרית ובה בעת גם מנסים לתקן אותנו. אולם, לשמחתי, יש גם שביב של אור בקצה המנהרה החשוכה הזו.
האור שיכול לגרש את החושך
בחודשים האחרונים הצטרפתי ליוזמת "הסיפור המשותף". יחד עם חברים חילוניים למחאה אנחנו משוחחים עם אנשים נהדרים, אוהבי העם והארץ מ"הציונות הדתית" המיינסטרימית. אין זה דו-שיח קל כלל ועיקר, הוא רווי פחדים הדדיים ואמוציות, אולם הוא מתאפשר רק בשל ההסכמה שנוסחה על ידי מייסדי "הסיפור המשותף":
אנו חבורת אנשים מגוונת שיש בינינו מחלוקות, מביטים אל הבית הבוער, חוברים יחד ומחפשים דרכים לקדם פיוס, יחסי אחווה, אמון ותחושת אחריות משותפת בחברה הישראלית – למען ביסוס ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית המכבדת את כל אזרחיה, על בסיס ערכי מגילת העצמאות, ומתוך שאיפה להסכמה רחבה ככל האפשר בנושאים גורליים
אנו מגייסים את כל כוח השפעתנו על מנת להוביל שינוי, בשלושה ערוצים:
- קידום האחווה בין כל חלקי החברה הישראלית.
- הגדרת הערכים המשותפים, ששמירתם תאפשר לכולנו להרגיש כאן בבית.
- קידום נורמות התנהלות שיכבדו אותנו ויהיו מופת לילדינו.
אחרי הפילוג, השנאה והקיטוב של השנים האחרונות, ליכולת להגיע להסכמה החשובה כל כך שבבסיס הדו-שיח הזה בין חילוניים לדתיים, בין ימין, מרכז ושמאל, יש בעיניי משמעות יוצאת דופן. הרי לא במקרה אנחנו נמצאים ביחד על פיסת האדמה הזו, והדו-שיח הזה מחדד את העובדה, שלמרות שיח השנאה המקטב של הפוליטיקאים, עדיין רב המשותף על המפלג. והמשותף הזה הוא, הוא הבסיס החשוב ביותר לתחילת ריפויה של החברה הישראלית.
אין דרך קלה לייצר תקווה, אלא דרך הרגליים. צעד צעד נהרוס את המנהרה החשוכה שנבנתה סביבנו, ונצעד יחד אל עבר האור המנצנץ בסופה, אל עבר התקווה שאנו עדיין יכולים להציל את עצמנו, מעצמנו.
>>> יובל דיסקין הוא ראש השב"כ לשעבר