שנת 1974 הייתה הפעם השנייה בה שמעתי את השם יהונתן גפן. הפעם הראשונה הייתה בשנת 1973, כשהייתי אצל אושיק לוי בדירה והוא ציין את המילים של השיר "יונתן סע הביתה", אותן כתב יהונתן. הפעם השנייה הייתה כשאריק איינשטיין ז"ל ואני הקלטנו את האלבום "סע לאט". אז פגשתי את יהונתן בריל לייף. הוא כתב את המילים לשיר "לא הבטחתי לך אף פעם גן של שושנים". יהונתן פשוט מסר את השיר לאריק, וזה מסר אליי כדי להלחין אותו לאלבום.

באותה תקופה יהונתן ודני ליטני רצו עם המופע "זה הכול בינתיים, בינתיים זה הכול", בהפקת "הגר הפקות" של אריק איינשטיין. בזמן הזה אריק ואני הורדנו את המופע "סע לאט" ואני הייתי פנוי. יהונתן ודני ליטני התחילו לעבוד על מופע חדש בשם "מכתבים למערכת" והם ביקשו ממני להצטרף אליהם כנגן בס ומעבד. זה בהחלט היה אתגר, כמובן שהסכמתי.

בזמן החזרות, יהונתן אמר לי שהוא כתב מערכון בשם "כיפה אדומה", וביקש ממני לשיר סולו. אמרתי לו שאני לא שר סולו... אז הוא אמר - אז עכשיו תתחיל לשיר. עניתי לו: אין שיר. אז הוא אמר: נכתוב. כך כתבנו את השיר "אבא סיפור".

כך, בעצם, בלי שהתכוונתי או תכננתי, מצאתי את עצמי עם גיטרה אקוסטית של דני (אני באותה התקופה הייתי הבסיסט) בהופעות שר סולו בפעם הראשונה את השיר "אבא סיפור" מול קהל. כמובן, היה פיק ברכיים ופחד עצום בהופעות הראשונות, ומשם כבר למדתי לשחות. את ההזדמנות הגדולה הזו יהונתן העניק לי ופתח לי את הדלת להיות זמר.

אני זוכר שקיבלנו את התקליט מהמופע "מכתבים למערכת" להאזנה. הקשבנו לשירים וכשהושמע השיר "אבא סיפור" אני נבהלתי מזה ששמעתי את עצמי שר. יהונתן בא אליי, נתן לי נשיקה במצח ואמר לי: "כמו דבש".

ליהונתן הייתה דירה קטנה לא רחוק ממשרדי "הגר הפקות" ואני הייתי מגיע אליו לביקורי עבודה. שאלתי אותו מתי ואיך הוא התחיל לכתוב שירים. הוא סיפר לי שמגיל צעיר הוא כותב, ושהוא פנה לאלתרמן המשורר כדי שיחווה את דעתו על השירים שלו. מה אלתרמן אמר, שאלתי. יהונתן השיב שאלתרמן דווקא עודד אותו ואמר לו להמשיך לכתוב. כך גילי דברים על אלתרמן וגם על יהונתן שבעצם עודד אותי לשיר.

אחרי שהמופע ירד, יהונתן העלה מופע חדש בשם "אדם וחבל". הוא ביקש ממני שנמשיך לעבוד ביחד, אבל הפעם כזמר סולן וככותב שירים למופע. כך נולדו השירים "זה היה סיפור של חורף", השיר "אהבה יוונית" ועוד אחרים. יהונתן הכיר לי את הזמרת סמדר וימזר, שהופיעה איתנו במופע ואיתה עשיתי דואט לשיר.

יהונתן היה בעיניי משורר שידע עברית נהדרת, אינטלקטואל ומלא השראה, מצחיק ודעתן. אני, שבאתי מרקע אחר לחלוטין, לא הרגשתי את הפער בינינו: הוא התנהג איתי בגובה העיניים. הוא הגיע ממשפחה עם שושלת מיוחסת מעמק יזרעאל ואני משכונת שפירא משושלת של מעמד ותרבות שונים לגמרי. למרות הכול, האומנות והיצירה חיברה בינינו באופן מיוחד. בזכותו קיבלתי אומץ ויצאתי אחר כך לקריירה של זמר סולן.

לימים אני ורעייתי מיכל והילדים שלנו היינו נוסעים לבקר את יהונתן, נורית והילדים אביב ושירה בהוד השרון. בכניסה לבית יהונתן תלה שלט - "ידידי הגנב, אין הרבה מה לגנוב, אבל אם אתה גונב מהבית דברים בבקשה תשאיר לי את הפטיפון והתקליטים". הבית היה על שטח אדמה גדול ופרוע. בדרך כלל ישבנו בחוץ והילדים הסתובבו - שירה בפיג'מה ואביב ללא חולצה.

יהונתן תמיד אמר שהוא חייב להיות מחובר לאדמה, ואכן נשאר כזה.