קשה שלא להבחין איך בן רגע אותר יריב חדש בקרב המפגינים ותנועות המחאה, ולא מדובר ביריב לוין אלא בלא אחר מנשיא המדינה יצחק הרצוג. גם אצלנו - גופי התקשורת - נשמעה פתאום ההנחה הפסואדו-ברורה שהרצוג "יושב על הגדר", מתעלם, מסרב להיכנס למטבח כדי לא להיכוות, מעדיף שלא לקחת חלק בוויכוח הציבורי הנוקב בין ה"אור" ל"חושך" מטעמיו הפוליטיים שלו. אתמול (שבת) אפילו מוקמה ההפגנה בירושלים לא מול בית ראש הממשלה אלא מול בית הנשיא, משל מי שיקדם את הרפורמה בכנסת הוא הרצוג ולא רוטמן, משל הוא שעומד מול הליך פלילי ולא ראש הממשלה נתניהו.
חברים, לא רק שהתבלבלתם בכתובת, אלא שגם המיקוד לא משהו. אחד היתרונות הגדולים של הנשיא הזה הוא לאו דווקא ברטוריקה, אלא במעשה. הרצוג, בניגוד לריבלין למשל, הוא כמעט קונצנזוס במערכת הפוליטית. יש בכוחו ובכישרונו הפוליטי להצליח - אולי - להושיב את הצדדים לדבר, במה שנראה כרגע כמו נון סטארטר. הוא קודח, חופר, במובן הטוב של המילה, לכל הצדדים הרלוונטיים לרדת מהעצים ולהתחיל לדבר.
אלא שהציפייה של מחנה שלם, שהרצוג אגב בא ממנו ואף עמד בראשו באמצע העשור הקודם, הוא שהנשיא יסיר את הכפפות ויישא נאום שבו הוא יאמר מה באמת קורה כאן. שיפסיק להסתתר מאחורי ניטרליות מזויפת. זו ציפייה לא רק מוגזמת אלא נעדרת היגיון בסיסי, שהרי שברגע שהנשיא ייענה לפופוליזם הטהור הזה, הוא בן רגע יאבד לגיטימיות בקרב מחנה אחר - הן בציבור של אותו מחנה והן בקרב נציגי הציבור. אין כסילות ואיוולות ממחשבה שכזו, שרק תעשה נזק במקום שיש פוטנציאל - ולו הקטן ביותר - לתועלת.
אינני יודע אם הנשיא יצליח במשימה לקרב בין שר המשפטים לנשיאת בית המשפט העליון. קשה גם להעריך עד כמה גדולה השפעתו האמיתית על הסיכוי של עמדות הבסיס של הצדדים להשתנות ולהתעצב תוך כדי תנועה. אבל הרבה אפשרויות במתח הזה שקורע את המדינה אין. תנו לו לפחות את הצ'אנס במקום לרתום אותו למחנה ספציפי. כיום, למקרה שלא הבחנתם, הוא כבר לא יו"ר מפלגת העבודה.