פייר, לא מגיע לנו גיבור כמו עידן עמדי. אבל הוא הגיבור שאנחנו צריכים עכשיו. בימים אלה אנחנו מצליחים לריב אפילו על שחרור חטופים, אבל על דבר אחד כולם מסכימים: אין על עידן עמדי. אם זה לא מספיק שהוא עזב את הכל, עלה על מדים והלך להילחם בתוך רצועת עזה, הוא הואיל בטובו להיפצע ואז גם דאג להוציא את כולנו עוד יותר לא טוב עם המסר הראשון שהעביר דרך ח"כ חילי טרופר: "עזבו אותי, העם יותר חשוב".
עכשיו הגיע הנאום המרגש, רגע לפני השחרור לשיקום הביתי. כמות הרגעים האיקוניים ומעוררי השראה (מתברר שזה עדיין יכול לקרות ביחד בימינו הציניים) היא פשוט בלתי נסבלת: הדאגה קודם כל למשפחות השכול, הבכי ושברון הלב על חבריו הקרובים שנפלו בתקרית ממנה הוא יצא בחיים, הדאגה לאחדות - ואם כל זה לא מספיק, הוא גם זרק ככה על הדרך שעוד יחזור להילחם. אם זה לא ארץ ישראל החדשה והטובה, אז מה כן?
גם מי שהרים גבה על עצם קיום מסיבת העיתונאים, הוריד אותה מהר מאוד ברגע שעמדי פתח את הפה. ואם לא שם, אז כנראה כשהוא התחיל לבכות. יש מצב שעמדי יודע יותר טוב מאיתנו מה אנחנו צריכים עכשיו. בסרט הקולנועי שיספר את סיפור חייו זו תהיה בדיוק הסצנה שבה עוברים בין בית שכונתי חמים, קומת משרדים עמוסה, אוטובוס - ובכל פריים כולם עושים את אותו הדבר: בוהים במסך ומקשיבים לגיבור העל.
זה מפתה מאוד לריב ולהתווכח, במיוחד כשכולנו בטוחים שאנחנו צודקים במיליון אחוז, אבל חשוב לזכור שהמטרה של כולנו (או לפחות רובנו) היא אחת: לחיות בכבוד ואם אפשר אז גם קצת באושר. בנאום שלו, עמדי הוכיח שהוא המגדלור המוסרי שאנחנו צריכים ללכת אחריו, אבל לא פחות מזה, הוא נתן לנו סיבה להתעודד - העובדה שהוא תוצר של מדינת ישראל יכולה לגרום לכולנו להתגאות. ותהיו בטוחים שהוא לא היחיד. יחד איתו יש עוד אלפי לוחמים שמשרתים את אותה מטרה נעלה, הוא פשוט המפורסם מכולם.
דרך יפה ומרגשת במיוחד לראות את האהבה שעמדי מקבל (הוא אפילו ביקש שנירגע איתה רגע במסיבת העיתונאים) היא השירים שלו. בהיטליסט - מצעד המוזיקה הרשמי של ישראל, יש לו שלושה שירים השבוע. אף אחד מהם כמובן לא יצא בשנה האחרונה: "חלק מהזמן" (מקום 21), "כאב של לוחמים" (מקום 38) ו"אני רוצה" (מקום 76 וכניסה חדשה). האחרון הוא הכי חדש מביניהם והוא יצא ב-2019. קולגה שבעלה נמצא במילואים כבר ארבעה חודשים אמרה שבמשך כל התקופה הזו היא שומעת את "נגמר" בלי הפסקה, ספציפית בריפיט על השורה "יום-יומיים אני בא בחזרה".
זו כנראה ההשפעה של הכתיבה של עמדי: הוא מספר את הסיפור שלו, אבל מצליח לגעת גם בצד השני. לא רק בלוחם שחזר מהתופת, אלא גם באנשים שמחכים לו. האישה, הילדים, המדינה שלהם שנשברת מכל "הותר לפרסום". השבוע חווינו את זה בעוצמה מוגברת עם אסון אל-מעזי. "נגמר" אמנם לא נכנס למצעד, אבל זה רק כי אנחנו עוד לא שם. אפשר להמר בקלות שכשנראה את הסוף של המלחמה, הוא יהיה בכל מקום.
קצת כמו עם פרידות ושברון לב של אמנים, אי אפשר שלא לתהות איך תשפיע המלחמה על היצירה שלו ( ב"נגמר" הוא כבר הודה: "מבטיח, לא אכתוב על זה יותר, רק בפעם הבאה שאשבר"). עד עכשיו הוא הקפיד לשיר את מה שהוא חי ולחיות את מה שהוא שר. אז יאללה - בזמן האחרון קצת חשוך, אתה שומע? אז תדליק כבר את האור, תעשה מה שאתה יודע.