שש שנים אחרי "ברבי" ו"כביש החוף", אחרי ששינו את כיוון התנועה של המוזיקה הישראלית והולידו את ה-NIP (דה ניו איזראלי פופ), סטטיק ובן אל מוציאים אלבום ראשון. זה כאילו רגע חשוב - אבל האמת היא שהמושג "אלבום" איבד בשנים האלה מכוחו, ולכן העובדה ששבעת שירי האלבום החדש הם בעצם שבעה סינגלים שיוצאים במקבץ במקום אחד אחרי השני - היא בעיקר מהלך שיווקי.

זה לא שסטטיק ובן אל טרחו על "אלבום" במובן הישן והטוב - זה הרבה יותר "פרויקט" מאלבום. שבעה שירים חדשים, מתוכם שישה שיתופי פעולה שבהם לאמן המתארח יש השפעה בולטת על התוצר הסופי. אם לרדת לשורה תחתונה: ארבעה משירי האלבום הם להיטים מעולים במסורת להיטי הצמד, ושלושת האחרים הם בסדר, לא יותר. בכל מקרה, אין כאן פריצת דרך או המצאה חדשה. אין איזה טריק טוב ואין את "הדבר הבא". האם זה מספיק? שאלה טובה.

עוד נגיע למעבר הפרטני על השירים, אבל לפני זה מעניין לבחון את הקבוצה היצירתית הזו שכוללת את סטטיק, בן אל וג'ורדי; איפה הם, מה הם רוצים, מה אנחנו רוצים מהם, איפה החוזקות ואיפה החולשות שלהם - ובעיקר מה צופן להם העתיד. במיוחד לאור העובדה שהם מנסים לנהל שתי קריירות מקבילות: כוכבי פופ באמריקה וכוכבי פופ בישראל. שתי קריירות שמשיקות אחת לשנייה - אבל לפעמים גם באות זו על חשבון האחרת, ואם לא שמים לב - בסוף אפשר להישאר קרחים מכאן ומכאן.

אז הנה משהו שכדאי לחשוב עליו: עוד לא נברא האמן שיכול לבנות קריירה אמיתית בארצות הברית, כלומר בעולם - ולגור בתל אביב. במקרה של סטטיק ובן אל אפשר להאשים את הקורונה שקלקלה להם את התכניות - אבל זה לא מספיק. השניים קיבלו את אחת המתנות המדהימות בדמות חוזה עם המפיק הגדול חיים סבן, ועד לרגע זה הם ניצלו חלקים קטנים מאותה מתנה ובאופן לא רציף. אני מניח שיש להם כל מיני הסברים, אבל כמו רבים וטובים לפניהם - מאריק איינשטיין ובני אמדורסקי, דרך שלמה ארצי, שלום חנוך, אילנית ויגאל בשן ועד אביב גפן ועברי לידר - יתכן שלא היה להם את האומץ או הרצון האמיתי (תקראו לזה איך שבא לכם) לוותר על ישראל.

בהחלטה זו הם מצטרפים לדורות רבים של אמנים ישראלים שהעדיפו להישאר כאן, לשיר בעברית, ולהיות חלק מהסצינה המקומית. סטטיק כנראה העדיף שהחתונה שלו תהיה "חתונת השנה" על פני ישיבה בבית ענק וריק בבוורלי הילס - ואני לגמרי יכול להבין אותו. בשיחה שניהלתי איתם לפני כחצי שנה, הם דווקא סיפרו שהיה קל להתיידד ב-LA, אבל גם הסבירו שהתעשייה האמריקאית תובענית מאוד ושמבקשים מהם להשתנות ולהיות אגרסיביים יותר. גם אם הדברים לא נאמרו ממש באופן בוטה, יש לי חשד ש"המוצר" אותו דמיינו לעצמם האמריקאים שמנהלים אותם לא באמת יושב על סטטיק ובן אל, ושהגרסה הבינלאומית שלהם, נכון לרגע זה, מוצלחת הרבה פחות מהגרסה הישראלית. האם בסופו של דבר ניתן למכור אותם לעולם דווקא בגרסה הישראלית האותנטית? ימים יגידו.

מעניין להקביל את הדברים לתעשיית הטלוויזיה והקולנוע הישראלית: שנים היה היחס של הוליווד כלפי סרטים וסדרות מישראל מתנשא - שלא לומר מזלזל. היהודים הרבים שיושבים שם בתפקידי מפתח התייחסו ליצירות ישראליות כמו לסרט בר מצווה של האחיין שלהם; "זה מה זה חמוד, אבל זה לא יותר מקוריוז". כל זה התהפך כמובן לגמרי בשנים האחרונות, אבל זה קרה לאט לאט עם "בטיפול"; "חטופים" שהפכה ל"הומלנד"; ו"פאודה", אם לציין שלוש תחנות חשובות. עם חגי לוי, גידי רף, נועה תשבי וליאור רז שחדרו ללב התעשייה - וכמובן עם ההצלחה המשוגעת של גל גדות.

המצב כרגע הוא שכמעט כל סדרת טלוויזיה ישראלית תימכר להקרנות בעולם. חלקן ימכרו גם לרימייק, וחברות הפקה גדולות מכל העולם מחפשות כל הזמן חומרים חדשים ומגניבים מישראל. האם זה יקרה גם בתעשיית המוזיקה? האם סטטיק ובן אל, בתור חלוצי הפופ הישראלי החדש, שוכבים על הגדר בשביל כולם? ואולי כל מה שצריך זה להיט ישראלי אחד שכן יתפוס בארצות הברית?

ובכן במוזיקה זאת בעיה אחרת בעיקר בגלל השפה, זאת למרות שפעם טענו שגם בסרטים וסדרות טלוויזיה יש מחסום כזה (עד שהגיעה "פאודה"). בהקשר הזה כדאי לבדוק שתי דוגמאות; השיר "תל אביב" של עומר אדם הצליח בשעתו לחדור לסטים של כל מסיבות הקהילה הלהט"בית מסביב לעולם והפך להצלחה אדירה מסביב לגלובוס. דוגמא שנייה היא ההצלחה המפתיעה של נגה ארז, שהפכה בשנה האחרונה לאחת היוצרות הכי טרנדיות בעולם. אח של בילי אייליש הוא מעריץ שלה ושמה מוזכר בכל המקומות הכי נחשבים. ארז אמנם יוצרת באנגלית, אבל הגרוב שלה ישראלי מאוד ונשען על דברים שנעשו כאן קודם.

אם בסופו של דבר ארז באמת תבסס קריירה בינלאומית, יתכן שססטיק ובנאל ירשמו בסופו של דבר כאלה ששכבו על הגדר עבורה? האם לנועה קירל שתגיע ללוס אנג'לס ממש בקרוב, ולמרגי שיגיע אחריה, יהיה כבר יותר קל? או שלא? האם האמריקאים כבר מוכנים לקבל ישראלים במוזיקה כמו שהם? לדעתי עוד לא, ובשלב זה הם רק מקלקלים את "המוצר". אני מאמין שהפריצה הישראלית במוזיקה פשוט תקרה מעצמה, בלי שמומחים אמריקאים ינסו להנדס אותה. בסוף יגיע השיר הזה שיישבור את החומות, זה כמעט שם - ואולי בכלל צריך שעומר פדי הצעיר והמצליח כל כך בלוס אנג'לס יתערב לטובתנו.

 

מה שמחזיר אותנו ל"שבעה ירחים" ואסופת שירי הקיץ הישראלי ב-2021. שיר הנושא, שבו לא מתארח אף אמן אורח, הוא גם השיר הכי "סטטיק ובן אל" באלבום; זה שיר חתונה קלאסי, ויחסית לשירים שלהם (אפרופו אמריקה) הוא מאוד רך, חם ואוהב. כמעט בלדה. סטטיק שר אותו מהלב לאהובתו, בעברית, עם חידודי הלשון האופייניים שלו - וזה נשמע הכי אותנטי שאפשר. אף שיר שיצרו השניים בלוס אנג'לס (לפחות עד היום) לא הצליח לזכך את האופי שלהם בגרסה אנגלית. ואולי זה כל העניין - כששומעים אותם שרים בעברית, כשהם קלילים ונטולי מאמץ - מבינים עד כמה הם רחוקים מלהיות כאלה בגרסה הלועזית.

הדואטים באלבום הם כבר עניין אחר: כל אמן מביא את מי שהוא - והתוצאה היא המפגש. סטטיק ובן אל יחד עם ג'ורדי מתפקדים בדואטים האלה קצת כמפיקים מוזיקליים שמגישים את ארגז הכלים שלהם לאמן מוכר כדי שישתעשע ויהנה. נטע ברזילי המהממת מצליחה להוציא רכות מקסימה ב"אפס מאמץ" שהוא באמת לא שיר מתאמץ וכן שיר פגז. "כוסות ריקות" הוא שיר טוב וליאור נרקיס תמיד כיפי ומרים. ומה לגבי רן דנקר? ובכן הוא נמצא כרגע בתקופה הטובה בחייו, מצליח לסחוף ב"רובינזון קרוזו" ומביא פה בינגו. השיר עם רמי קלינשטיין הוא Fאנקי ומעורר הערכה אבל הרבה פחות להיט. "העיר הגדולה", עם אגם בוחבוט הוא יציאת רוק חביבה ובעיקר שיר ילדים, ודואט הפיוס עם רון נשר כנראה היה שווה הכל בשביל לסגור פינה. 

אני מניח שחלק מהשירים האלה יתפסו חזק בחודשים הקרובים ויעזרו לסטטיק ובן אל להעביר עוד קיץ מצליח שבשיאו הם יופיעו גם "סופרסטאר", בו הם יככבו לצד שאר כוכבי הפופ של הדור שהם האבות המייסדים שלו. בעיני, "שבעה ירחים", גם אם הם לא יודו בזה, מצהיר בשקט ש"אנחנו נשארים בארץ" - וזה בסדר. מה גם שלשמר קריירה חזקה בישראל זאת לא עבודה קלה. ב"שבעה ירחים" סטטיק, בן אל וג'ורדי לא ממש הולכים קדימה - אלא עושים עוד מאותו דבר, ולכן אף אחד משירי האלבום לא יתחרה בעוד כמה חודשים על התואר "שיר השנה" - ובעולם הפופ זה אומר דרשני.

אם סטטיק ובן אל לא רוצים להפוך ברגע ל"מבוגרים" שנראים כמו ההורים של עדן חסון - הם צריכים להתרכז בקריירה המוזיקלית הישראלית שלהם, ולקראת החורף להמציא משהו חדשני שיוכיח לכולם שהם לא התעייפו. אני יודע: זה קל להגיד, קשה לבצע, אבל בהחלט הכרחי. אני חושב שמהלך כזה הוא גם הדרך היחידה, אם בכלל, להצליח בסופו של דבר בארצות הברית. גם שם הם חייבים להיות מי שהם באמת.