אבא ז"ל שנפטר לפני שנתיים, היה ניצול שואה. למדתי עם השנים שלשואה פנים רבות. הסיפורים ששמעתי לא היו סיפורי מחנות השמדה ומוות, אלא היו סיפורים של ילד. אחד שכל ילדותו עברה בתקופה השחורה הזאת של העולם הנקראת שואה. ילד שראה יותר מדי, ילד שזכורות לו חוויות ילדות לצד מראות קשים.
יכולתי לשמוע את אותו סיפור עשרות פעמים, לגלגל אותו בראש, לנסות לדמיין אותי כילד בסיטואציה לא נתפסת כזאת או אחרת ועדיין לא באמת להצליח להבין. להרגיש. כי דברים ששומעים מכאן לא ראו משם.
מה הייתי עושה לו הייתי שם
כל כך הרבה פעמים דמיינתי את עצמי בשואה ותמיד המחשבות היו נקטעות מוקדם. כאילו המוח מסמן לך שזה לא אפשרי. לך תדמיין שאתה עשיר מופלג או גיבור-על, עם זה המוח יזרום, אבל לא עם סיטואציה כל כך קשה לדמיון. תנו לי רגע לקחת אתכם לעולם הילדות המדומיין שלי:
אני חי בעיירה קטנה, כולם מכירים את כולם. הבית בנוי כולו מעץ, החלונות מעט סדוקים עוד מהחורף הקודם והדלתות חורקות, אבל אבא הבטיח שיתקן. יש לנו חצר קטנה מאחורי הבית והנהר "בוג" נמצא במרחק הליכה. בקיץ, כשאבא יכול, הוא לוקח אותי לרחוץ בנהר.
אבא מוכר דברים מכל הבא ליד, בגדים שתיקן, עורות שרכש, נעליים חצי משומשות, ספרים ישנים. אמא מגדלת אותי ואת אחי הקטן, מדי פעם מתפרנסת מתפירה וממכירת החלב מהעיזים הצנומות שאנחנו מגדלים בחצר. את תרנגולות ההודו אנחנו שומרים לחגים, בשבילנו. אני משתדל לטפל ולשחק איתן.
כלום לא הכין אותי לרגע שאבא נכנס בריצה הביתה וצעק לאמא ביידיש "הם מגיעים!" "הם פה!". שמעתי אותם מתלחששים מדי פעם על איזו מלחמה, אבל רחוקה. לא כאן.
אבא עם הגבס במחנה העקורים בוואסראלפינגען - גרמניה | צילום:
צילום משפחתי באדיבות המשפחה
אמא ארזה כמה דברים בתוך יריעת בד וקשרה אותה חזק, אבא הרים את החבילה, לקח אותי ביד והתחלנו לרוץ לכיוון הגשר הקטן. ראיתי עוד כמה שכנים שיוצאים מהבית ומתחילים לרוץ אבל עדיין לא הבנתי מה קורה כאן. ניסיתי לשאול אבל אבא רק צעק עלי שאמשיך לרוץ. אמא רצה אחרינו עם אחי בידיה, עטוף בשמיכת צמר עבה עד שלא רואים בכלל שהוא שם. "הנה המשאית" צעק אבא. התקרבנו וראינו את אחד הפולנים מהחווה ליד עומד ליד משאית וגובה מהאנשים כסף. אבא שילם לו ואמר שזה עבור ארבעה.
אמא טיפסה ראשונה בעזרתו של אבא ונתנה לי יד. הנחתי רגל אחת על דלת המשאית הפתוחה, טיפסתי והתיישבתי לצידה. מחבק. רועד. לא מבין. צעקתי לאבא שיעלה כבר, אבל ראיתי שהשכן שלנו עומד לידו עם אופניו ומנסה לשכנע אותו לעשות משהו. אמא גם לא הבינה מה קורה עד שאבא טיפס על דלת המשאית ואמר לה כי השכן ביקש לקנות את מקומו עבור אשתו ההרה ובתמורה ייתן לו את אופניו. "אתה חייב להציל אותה" הוא אמר לו וכך עשה. איכשהו אמא קיבלה את זה בהבנה, אני לא הפסקתי לבכות. המשאית החלה לנסוע ולהתרחק כשברקע אנחנו שומעים הפגזות מתקרבות. אבא אחז ביד אחת באופניים שקיבל, נפנף בידו השניה וצעק, יהיה בסדר!
זהו. לא מצליח יותר. הרי זה הזוי. מה פתאום אתה נותן את המקום שלך עבור אופניים? לאן כבר תגיע איתם? ומה איתנו, איך בדיוק אמא תסתדר עם שנינו? לאן אנחנו נוסעים בכלל? לא מצליח להתקדם. לא תופס את הסיטואציה. אבל כך קרה באמת.
מה חשבת לעצמך סבא, מאיפה האמונה הזאת שיום אחד תחזרו להיפגש? או שאולי בכלל לא ידעת...
כשהגיעו השמועות שהסתיימה המלחמה, עלינו על רכבת בקר והתחלנו לחזור מערבה, לפולין. אני זוכר שהרכבת עצרה ליד מקום שנקרא אושוויץ. הדלתות נפתחו. אמרתם לנו, הילדים, לא לרדת בשום פנים ואופן והלכתם לכיוון השער. אחרי כמה שעות חזרתם, בפנים חתומות, חיוורים, בדממה. ראיתם את הזוועה במו עיניכם ולא הוצאתם מילה מפיכם. הדלתות נסגרו, ממשיכים במסע.
נוסעים שעתיים והרכבת שוב נעצרת, קולות של מגפיים על גג הקרונות, הדלתות נפתחות.
פרטיזנים פולנים חמושים בנשק עומדים בכניסה לכל קרון, מסתכלים עלינו בבוז ומודיעים בפולנית "אם תישארו כאן, אנחנו נסיים את מה שהגרמנים לא הספיקו". דלתות נטרקות. רק כאן איבדנו סופית את התמימות.
האל התבלבל, ניצולי שואה צריכים לחיות לנצח
יש בי עצב קבוע, בעצם שניים שעולים כל פעם כשמתקרב יום השואה. הראשון קשור לעובדה הקיימת על כך שניצולי השואה הולכים ונעלמים מן העולם וזה נורא עצוב. מישהו בשמים פיקשש, כי מבחינתי היו צריכים להעניק להם חיי נצח אחרי כל מה שהם עברו.
העצב השני קשור לילדים שלנו, של כולנו. עצב השכחה, פחד האטרקטיביות. איך נשכנע ילדים שחיים בעולם כל כך אינטרקאטיבי, עולם של מסכי מגע, עולם של עכשיו ומיד, להתעניין במשהו כל כך רחוק, היסטורי ממש, שחור לבן. איך נצליח להטמיע בהם את חובת הזיכרון ולא רק על ידי מסע חשוב לפולין. איך נגרום להם להצליח לדמיין סיפור כזה ולהגיד להם בסוף שזה קרה באמת. שזה סבא רבא שלהם.
שישה בנים יש לנו, אולי לזכר שישה מליון, לא יודע. תמיד כשאני צופה בסרט שואה כזה או אחר ובדיוק יש סצנה בה רואים ילדים עוברת בי צמרמורת מלווה במחשבות מהירות. איך היו מתנהגים ילדיי, האם הייתה להם תושייה, האם הם היו מהשורדים או מהמורדים, האם היו מנהיגים או מונהגים מי היה דואג לנו ההורים ומי אנחנו לו. האם אנחנו כמשפחה היינו שומרים על צלם אנוש או שזה לא היה בידינו. זה עובר בראש, אני לא חוסם את זה, לא חושש מהמחשבה, להיפך, זה עוזר לי לחוש את זה הכי קרוב שאפשר וזה מפחיד.
אבא והבן שלי, הנכד שלו, כחודשיים לפני שנפטר | צילום:
צילום משפחתי באדיבות המשפחה
אבל הפחד גדול ביותר הוא מהיום שבו כבר לא יהיו ניצולי שואה בין החיים, יקום פרופ' מאן דהוא ויחליט שכבר אין צורך בנסיעות לפולין, שיד ושם הוא מקום קשה מדי, שכבר לא צריך לחפור בעבר אלא להביט לעתיד, שזה לא בריא לנפשם הרכה של ילדינו שממילא מתקשים לא לחייך בצפירה.
אני לא חי בפחד משואה נוספת, אנחנו חזקים, אני רק מפחד שיום אחד לא נזכור כמו פעם. כבר שנתיים שאני לא יכול להתקשר לאבא ביום השואה ולשאול אותו איך הוא מרגיש, כפי שהייתי עושה כל פעם ביום המיוחד הזה וכבר שנתיים שאבא לא יכול לשקר לי כמו תמיד ולענות "אני בסדר".
והגדת לבנך ולבתך. לזכור ולא לשכוח.
לדמיין כאילו אנחנו היינו שם בעצמנו. לא פחות.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן