אש אש מדורה: ל"ג בעומר וההיגיון הדפוק של ילדים

אני חושב של"ג בעומר היה אחד הימים שהכי אהבתי בילדות. אפילו את החלק של איסוף העצים.
היום זה נורא פשוט, אוספים קצת עצים, כי מדורה היא לא העיקר כאן, אלא האוכל. משקיעים במנגל, בשרים, בקבוקי שתיה, תפו"א כבר מזמן יצאו מהאופנה ונשארנו רק עם מרשמלו מסולסל פונץ'-בננה. מדליקים אש, אוכלים, מוציאים גיטרה והכי חשוב, חוזרים לפנות בוקר עם ריח של בואש חרוך.

אבל פעם זה היה קצת אחרת.
היינו פחות בעניין של עגלות סופר ויותר בעניין של לסחוב בידיים משום מה. מוזר. כאילו משהו במוח המעוות שלנו אמר "תראו, העגלות בחינם, בואו לא ניגע בהם" לעומת היום שזה "הי, צריך 5 ₪ בשביל עגלה, בואו ניקח אחת". לך תבין.

אז היינו אוספים במשך חודש לפחות, עוברים בכל פ"ת, מקוששים עצים, עדיף עם מסמרי חלודה בכדי שנוכל להיפצע ובכל שכונה היה את זה שהפלנו עליו את הערימה. לא פיזית, אלא לשמירה.
כשעוד היו פרדסים בכפר גנים זה היה המקום הלגיטימי היחיד לעשות מדורות. כן, כמו עם הסיפור של העגלות, "בואו נעשה מדורה איפה שיש מסביב מלא עצים". חכם.

ואז הגיע היום הגדול, יום המדורה.
מתחילים לקושש את העצים מכל הערימות הפזורות ברחבי העיר. שבט המבשר מלאבס מנה אז כ 160 חניכים. 160. עד היום יש חלק שלא שמענו עליהם, חלק שבטח סתם נרשמו עבור קצבה כלשהי וחלק שבטח ברחו מהעולם התחתון, אבל הם היו רשומים באלפון של השבט. כן, באלפון. זה עם הנייר.

תמיד היו את אלו שהתנדבו להגיע ראשונים ולתפוס את המקום המיועד. הרבה אחריות הייתה להם וזה תמיד עמד בסתירה ישירה לסיבה האמיתית בגינה הם התנדבו למשימה: הם לא היו צריכים לסחוב עצים כמו כולם.

בקיצור, כולם נאספים באחת מקרחות הפרדס העצום, אלה ברגל ואלה בטנדרים (האבות המפנקים) ומניחים את העצים בערימה כל כך גבוהה, כאילו אנחנו בפרק של הסדרה אבודים ויש לפנינו עוד שלוש שנים על האי אז בואו נצבור עצים ומי ידע אז מה זה חור באוזון לכל הרוחות.

אחריות גדולה נוספת הייתה על צוות האוכל. בזמנים ההם לא היינו עושים על האש (לכו תקנו בשר וגחלים ל 160 ילדים) אלא מתפנקים במנות פלאפל שהוזמנו מראש מפלאפל חתוכה. בתקופה שהוא עוד לא הוסיף צ'יפס, רק חמוצים. קמצן. בכל אופן, אל תקלו בזה ראש, מדובר בהזמנה של 160 מנות פלאפל. אפילו בשביל מעצמת פלאפל מדובר בפרויקט לא פשוט.
הפלאפל היה מגיע קר וטרי. כמו שילדים אוהבים. הטחינה כבר טפטפה למחוזות שאפילו השקית שמחזיקה את הפיתה כבר נפרדה ממנה, אבל אף אחד לא התלונן כי הייתה גם טרופית ואין ילד יותר מתנשא מזה שהצליח להשחיל את הקשית בצד של הלמעלה.

אמת או חובה של דוסים

מתחילה המדורה. ערימת עצים, מעט בנזין שמישהו שנורר מהאוטו של אבא ויאללה בלאגן. מטפים? ברז כיבוי? דלי מים? פחחחח. הצחקתם אותנו. איזה הגיון יש להדליק מדורה בתוך פרדס ולהחזיק אמצעי כיבוי? אהבלים, כבר אמרנו?

המדורה בוערת, יושבים מסביב, שרים קצת שירים. יש את אלה שמביאים גיטרה ומושכים אליהם את כל הבנות כמו זבובים ומה נותר לנו, פשוטי העם? או להפגין יכולת שירה או לקפוץ כמו אידיוטים מעל המדורה או לנסות להצחיק. בואו רק נגיד שלא ניגנתי על גיטרה.

באיזשהו שלב מישהו תמיד היה מציע לשחק אמת או חובה וחוק בישראל הוא שהבנים תמיד מתלהבים מהרעיון והבנות מבינות לאן זה ילך. בקיצור, שיחקנו, אבל תזכרו, בני עקיבא, המקסימום "חובה" שנפלה על מישהי היה לספר את מי היא מחבבת. כן, לא "אוהבת", מחבבת. והיא שיקרה, תמיד.

ככל שהערב התקדם, ואני מדבר כבר על שלוש לפנות בוקר בערך, לאט לאט פרשו חלק מהחברים. נשארו רק הרציניים, או במילים אחרות, אלה שתכננו ללוות מישהי הביתה ואלו שחיכו שמישהו מהבנים ילווה אותן. ווין ווין סיטיואיישן.

אני זוכר את הליווי הזה עד היום. חיכיתי לה בסבלנות, מבטים מתחלפים, שנינו מבינים שזה יקרה בסוף, אבל משחקים אותה קשים להשגה. או שסתם לא רואים את המבטים בגלל העשן. אחד מהשניים.

בסוף זה קרה. ליוויתי אותה הביתה.
חתיכת מרחק זה היה, לא ממש בדרך לבית שלי, אבל זה חלק מהעניין. אתם הולכים ומקשקשים קצת בדרך ואתה מדמיין ש"משהו חדש מתחיל עכשיו" רק שזה רק אתה והיא לא מדמיינת כלום חוץ מלהתקלח ולהתרחק מהסירחון הנוראי הזה של המדורה שאתה סוחב עליך.

מגיעים מתחת לבית שלה, נפרדים (אל תהיו במתח, בני עקיבא וזה, שלום שלום, מקסימום חיוך קטן) ואתה הולך לדרכך. אתה וריח המדורה הנוראי הזה.

לא היו סמארטפונים, אז לא ציפית לאיזה וואטסאפ עם סמיילי או אפילו סמס "תודה". לא פוסט בפייסבוק של "אין ריליישנשיפ", כלום. מתקלח והולך לישון. אולי מחר טלפון החוגה יצלצל.