למה ילדים אוהבים את חודש יוני זה ברור. ספירת הגומר בבית הספר, מסיבות סיום, הצגות, חלוקת תעודות (טוב, לא כולם אוהבים את הרגע הזה), הרבה מאוד כיבוד מחולל סכרת ועוד.
ולנו ההורים בכל חודש רגיל יש את התור ההוא לרופא ואת החתונה ההיא ואת הבת מצווש ואת התור לקוסמטיקאית. לא שלי, תנוחו. תוסיפו לזה את משימות הבית השוטפות של כל גבר באשר הוא כמו החלפת הפלורסנט בכניסה לבית שמהבהב כאילו אנחנו מועדון מפוקפק באזור התחנה המרכזית הישנה בת"א, או את הארון שהבטחת לתקן (סליחה מאמי) או המגירה ההיא במטבח שיוצאת לגמרי כשרוצים בסך הכל לקחת כפית. בקיצור, עומס סטנדרטי, לא משהו שאי אפשר לעמוד בו. אבל אז מגיע החודש הארור הזה, יוני.
דבר אחד חיובי יש בחודש הזה: פרופורציה. הרי כשמקבלים את ההודעה על מסיבת הסידור או החומש פותחים מיד את לוח השנה ומתבאסים כי זה בדיוק נפל על משהו. זה החוק. זה גדול מאיתנו. זה תמיד ככה. ואז מגיע היום הנכסף, הילד לובש לבן במידה וזכרתם לכבס ובמידה והמסיבה לא נפלה על שבוע ובו כבר יש ראש חודש, אבות מטעינים פלאפונים (לא בשביל צילום, בשביל להעסיק את עצמם) את האחים הקטנים מאפסנים איפשהו במרחבי המחיה המוכרים להם ויוצאים לדרך. השמחה גדולה, ההתרגשות עוד יותר, יש כיבוד בסוף וחוזרים הביתה שמחים ומאושרים כשיודעים שאפשר לסמן וי על מסיבת סידור לילד הזה. זהו, לא יקרה יותר. אנחנו ההורים חוזרים הביתה, מותשים מעוד ערב ארוך, מקללים את התזמון ומתבכיינים שנשרף לנו ערב אחד בשבוע. פרופורציה.
הסיוט הכי גדול הוא במסיבות של הגן
כל זה לא תקף לחודש יוני כמובן, כי בחודש יוני אם יש לך שישה בנים (חבר סיפר) אתה תלך לאותו אירוע סיום קראטה יום אחרי יום, ותלך לאותו משחק כדורגל אבות ובנים יום אחרי יום ותרוץ למסיבת סיום של המתבגר וכל זה תוך כדי אלתור בייביסיטר פחות ופחות אחראי. כבר הגענו למצב שבו התחננו לבן השלוש שישמור על אחיו בן השנה תמורת שלוק.
הסיוט הגדול הוא מסיבות הסיום בגנים כמובן. ולמה? בגלל השעה. משום מה מתחשבים בפרחחים הקטנים האלה וקובעים את שעת מסיבת הסיום לארבע וחצי או חמש, כאילו אין לנו עוד ילדים בבית. למה לא לקבוע את מסיבת הסיום לתשע וחצי, כשהילדים כבר ישנים, הכל יזרום בלי הפרעות, אף אחד לא יתרגש, לא יבכה, הטרופיות יחולקו להורים, עציץ לגננות ופיניטו לה קומדיה. אז לא יהיו תמונות לשלוח בוואטסאפ, אז מה. כאילו שיש לנו פתרון לשעות אחה"צ. הרי סבא וסבתא לא יכולים לשמור עליהם כי הם מוזמנים למסיבה כמובן. גם זה תמיד מעלה בי שאלה: למה הגננות מבקשות לא להביא אחים אבל הם לא דורשות שגם לא יגיעו סבים וסבתות, זה היה יכול לשחרר אותם לבייביסיטר ובא לציון גואל.
בתחילת חודש יוני, כל זוג הורים קובע לעצמו ישיבה במטבח אחרי הירדמות הילדים. תפתח יומן מאמי, היא אומרת לך, תתחיל לרשום. ואתה רושם ורושם והיומן בטלפון שלך מתמלא ולוח השנה שעל המקרר כבר זועק למנוחה והכתב נהיה קטן יותר ויותר בכדי להכניס את כל הפרטים לכל קוביה, כי הזיכרון כבר לא מה שהיה פעם ואם תרשום רק מסיבת סיום גן בלי שעה ובלי מיקום יש מצב שתהיה ההורה הזה ששואל בקבוצה של הגן בוואטסאפ "זה היום?" + סמיילי עיניים פתוחות.
להלכה יש חוקים רבים ומצוות אין סוף, אך כנראה שלחז"ל לא היו ילדים במסגרת הגיל הרך, אחרת בטוח מישהו היה קובע שלאשכנזים יש פטור בחודש הזה ממסיבות סיום ולו בגלל שהכיבוד שאנחנו מביאים עלוב.
תהיו חזקים, תיכף מגיע אוגוסטוס.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן