טרם יצאו חברי הוועדה למינוי שופטים מחדר הדיונים לפני כחודש כבר הכריזה שרת המשפטים איילת שקד על ניצחונה. הבשורה על פי מקורבי השרה: שניים מתוך ארבעת השופטים החדשים הינם אנשים דתיים - השופט מינץ והשופטת וילנר. השרה וחברי הבית היהודי הדגישו כי מדובר בשופט חובש כיפה שמתגורר בחבל בנימין ובשופטת דתיה עטויה שביס.
את השופט מינץ אינני מכיר, אך חזקה עליו שמדובר בשופט ראוי ומתאים. את השופטת וילנר, קרובת משפחתי, אני מכיר שנים רבות. גם היא כמובן ראויה ובעלת כישורים מתאימים. לכיסוי הראש שהיא חובשת אין השפעה על מזגה השיפוטי ואף לא על פסקי הדין.
השרה שקד לא הציגה את פסיקותיהם של השופטים, ואפילו לא הסבירה לציבור על סמך מה אמרה בצאתה מהוועדה כי "מינויי השופטים הערב מביאים לידי ביטוי את הגיוון האנושי והמשפטי שכל כך נדרש לנו כחברה ושהיה כל כך חסר". להבנתי, השרה הסתמכה על תחושת השבטיות של המגזר ששלח אותה לכנסת. לומר לך: "הם משלנו".
המקף המחבר
השתייכותם המגזרית של בכירי השירות הציבורי ומערכת הביטחון מהווה מודל לחיקוי בקרב הצעירים בציונות הדתית וטוב שכך. מדובר בקבוצת אנשים איכותית שטיפסו מעלה-מעלה בסולם התפקידים והגיעו לתפקידים הבכירים ביותר בחברה הישראלית.
לצד זה צריך לזכור ולהזכיר: היה לנו ראש שב"כ דתי "משלנו" – והשב"כ עצר צעירים דתיים החשודים בטרור. יש לנו מפכ"ל דתי "משלנו" – והמשטרה תחת פיקודו פינתה את עמונה. יש לנו בית משפט עליון עם שלושה שופטים דתיים – והם כבר החליטו להכיר גם בגיורים פרטיים. אחד מהם, אליקים רובינשטיין, אמר כי "המחוקק ראוי שייתן דעתו להסדר הנאות לגבי נישואיהם של ישראלים שאינם יכולים להינשא בישראל... על המדינה לספק את הפתרונות הנאותים, כמובן תוך התחשבות באופייה היהודי והדמוקרטי – וגם במדרון החלקלק שדברים עלולים להיקלע אליו".
יש לנו גם יועץ משפטי לממשלה חובש כיפה שחורה (שמונה על ידי שקד ובנימין נתניהו) שלא רק שלא יגן על חוק ההסדרה, אלא יתייצב נגדו בבית המשפט העליון (את תסכולה מכך שאינו מתיישר לפי דרישותיה מוציאה עכשיו השרה במכתב לראש הממשלה בו היא דורשת לבטל את ועדת האיתור למינוי יועץ משפטי לממשלה).
ועכשיו הגיע המשיח: יש לנו סוף סוף שליח של נשיא ארה"ב "משלנו", חובש כיפה ובוגר ישיבת "הר עציון" שבגוש עציון – והוא אומר לנו לא לבנות מחוץ לגושי ההתיישבות.
תפקודם הממלכתי של בני הציונות הדתית שהגיעו לתפקידים בכירים בשירות הציבורי ובמערכת הביטחון מדגישה יותר מכל את הפער בין תחושת הגאווה הטבעית לניסיון של הפוליטיקאים דתיים לנכס לעצמם את מינויים או להשתמש בהיותם דתיים כדי להתנשא, להתסיס, לזרוע פירוד וליצור תקוות שווא בקרב הציבור כאילו מינוי של אישיות דתית תהפוך את הבכיר לנציג המגזר במערכת. לעיתים הם פוגעים גם במועמדים עצמם, כאילו אומרים להם ולסביבתם "זכרו: נבחרתם בזכותנו ובשליחותנו", ולא עקב כישוריכם והצלחתכם.
חבריי לציונות הדתית: הדגשת השתייכותם המגזרית של המפכ"ל, היועץ המשפטי לממשלה או שופטי בית המשפט העליון יוצרת חציצה ופירוד בין המגזרים. תפקידנו, כמי שבחרו להיות המקף שבין ה"ציונות" ל"דתית", הוא לאחד בין המגזרים ולא להפריד.
צביעת האנשים כדתיים או כ"שייכים למגזר" מניחה עליהם סימן שאלה. הם הגיעו לתפקידם מכוח המוניטין שלהם ולא מכוח שייכותם לקבוצת אוכלוסייה מסוימת. ההיסטוריה מוכיחה שרמת המחויבות שלהם למדינה גוברת וחזקה לאין ערוך ממידת מחויבותם לסביבתם הקרובה. את הערכתם כלפי המגזר אליו הם שייכים הם יבטאו במקומות שאליהם הם ישלחו את ילדיהם ללמוד, אבל בתפקידם הציבורי הם אינם שליחים של הציונות הדתית. קודם שהגיעו לתפקידם הרם הם הוכיחו שערכיהם ומקצועיותם גוברות על תחושת השבטיות. ציפיות המדינה מהם גוברות על ציפיות המגזר. אני יכול לומר באופן אישי שהרוח ששאבנו מהציונות הדתית היא זו שאותה אנחנו משרתים כשאנחנו מייצגים את צרכי המדינה ולא את ציפיות קבוצת ההשתייכות שלנו.
אני מבקש גם להרגיע את אלו החרדים מהשתלטות הדתיים על מערכת הביטחון, צה"ל והשירות הציבורי - אין חשש כזה. זו רק עוד דרך של פוליטיקאים דתיים לכנס את המגזר תחת פתק אחד בקלפי. ההיסטוריה הוכיחה שכולנו חלק מהחברה הישראלית, והנאמנות של אלו הבוחרים לשרת את המדינה לא תלויה בהשתייכותם המגזרית.
מה את חוגגת? שקד | צילום:
Hadas Parush/Flash90, חדשות
הרעיונות שצריכים להישאר בבית המדרש
לפני כשנתיים ביקש אחד מראשי המכינות הקדם-צבאיות לפגוש אותי. קבענו פגישה בבית קפה על אם הדרך לירושלים. עוד טרם התיישבנו שאלתי את הרב למה הוא פונה אליי כשיש לו מפלגה שלמה. "הם לא מבינים את הצבא כמוך", ענה.
דנו יחד בסוגיות פרט שעיקרן התנכלות לדתיים בצה"ל. "את ערן (שם בדוי) הדיחו מקורס טיס אחרי מספר שבועות כיוון שלא הסכים להיות בצוות עם בנות", אמר הרב. כששאלתי מה כתבו בטופס ההרחקה, השיב: "חיכו מספר שבועות וכתבו 'רמת טיסה', אבל זה היה בגלל הסירוב להיות עם בנות". התקדמנו, הגענו לסוגיות בעלות אופי דומה מבה"ד 1 וממקומות אחרים בצה"ל.
בשלב מסוים נתקצרה דעתי ושאלתי את הרב שוב מדוע הוא פונה אליי כשיש לו בצבא בוגרי מכינה שהם מ"פים, מג"דים, מח"טים ומפקדי אוגדות. "לא מקשיבים להם בצבא", ענה הרב. הישרתי מבט ואמרתי: "כבוד הרב, אני מבקש להציע לך הסבר אחר: אין מי שמקשיבים להם בצבא יותר ממ"פים, מג"דים, מח"טים, אבל אולי הם כבר פחות מקשיבים לך?".
בעיניי זאת כל האמת על רגל אחת. לעיתים ראשי המכינות רוצים שבוגריהם ימשיכו את המכינה בצבא - את אותה רוח, לעיתים את אותה קיצוניות, אולי גם את אותו יחס לשירות נשים ולשירת נשים. אבל בוגרי המכינות, לשמחתנו, אינם ממלאים ציפייה זו – אולי כי הם חושבים שראוי שמחשבות וחומרות אלו יישארו בבית המדרש.
הצעתי לראש המכינה עוד סיבה: ייתכן ובוגריו פוגשים ביחידות חברים רבים המוכנים, בדיוק כמוהם, לשאת את משא קיומה של מדינת ישראל ואף, אם יידרשו לכך, להקריב את חייהם בשביל העם הזה והארץ הזאת לא רק אם הם גדלו בקרני שומרון ובהושעיה ולמדו בעלי ובעצמונה. את הארץ הזאת לומדים לאהוב, לשמחתנו, בהרבה מקומות, ומשימתו העיקרית של צה"ל אינה להמשיך את המכינה אלא להגן על מדינת ישראל, אזרחיה ותושביה, ולייחס חשיבות עליונה לפקודות המתורגמות מהחלטות של ממשלה שנבחרה בדרך דמוקרטית. הגיע זמן להפסיק לספור כיפות ולאחד את השורות. הגיע זמן אחדות.
חבר הכנסת אלעזר שטרן | צילום:
יחסי ציבור
הכותב הוא חבר כנסת מטעם סיעת "יש עתיד", אלוף במילואים ומחבר הספר "משא כומתה – צה"ל והחברה הישראלית נלחמים על זהותם" שראה אור בהוצאת ידיעות ספרים
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן