"היהדות אסורה בסין, ואני לא מפרה את החוק"

"אין קהילה יהודית בסין", ממלמלת גאו יאן, או בשמה העברי אסתר, במהלך שיחת טלפון. סביר שבכל זמן אחר יאן בת ה-36, צאצאית למשפחת יהודי קאיפנג ובעלת מוזיאון משפחתי ליהדות, הייתה שמחה להתפאר בפני עיתונאי ישראלי על מנהגי הקהילה שלה, אבל בטלפון היא משתתקת. רק כשהיא מוסיפה "זה אסור פה בסין, ואני לא מפרה את החוק", הדברים מתחילים להתבהר. המשטר הסיני מתיר לאזרחיו לדבוק במספר דתות בודדות בלבד ומותיר עשרות דתות אחרות, השייכות למיעוטים, מחוץ לחוק.

כתבה שפורסמה בשנה שעברה בניו יורק טיימס סיפקה הצצה לליל הסדר של יהודי קאיפנג, והצביעה על מגמה של סובלנות שמפגין המשטר כלפי הקהילה היהודית בשנים האחרונות, מגמה שאפשרה תחייה של המסורת היהודית. אלא שמאז שינה המשטר הסיני את דרכיו. בחודשים האחרונים פועלות הרשויות כדי להעלים את קיומה של הקהילה היהודית. "הגיעו אליי מהמשטר", מודה גאו יאן, "אני חושבת שגם מנטרים לי את שיחות הטלפון ואת האימיילים".

האפשרות האופטימית היא שהרשויות יסתפקו בכך שיהודי קאפינג ינמיכו פרופיל. אסתר | צילום: ג'ק הלפרן

אנסון לייטנר, נשיאו היוצא של המכון הסיני-יהודי בוושינגטון, מספר כי "לפני כשנה, לאחר ליל הסדר האחרון, מורה סיני ליהדות מטעמנו סולק מסין. התוכנית החינוכית שלנו הופסקה, וכך גם כל התוכניות החינוכיות והתרבותיות שנערכו על ידי ארגונים יהודים מחוץ לסין. גם המקום שבו נהגו חברי הקהילה להתפלל נסגר, ואנשי ביטחון מתשאלים אנשים בשכונה, כנראה כדי להלך אימים. דיווחים שהגיעו אלינו מסין מדברים על כך שכל השלטים בשכונה היהודית הוסרו, וכך גם אבן ההנצחה שסימנה את המקום בו התפללו היהודים. אין לנו אפשרות לאמת את הדיווחים". גם קבוצות מאורגנות של יהודים מהמערב אינן מורשות בימים אלה לבקר בקאיפנג, לדבריו.

לייטנר מסביר כי הגישה כלפי יהודי קאיפנג תמיד הייתה דואלית: "הרשות המקומית נוטה לתמוך בקהילה היהודית כי הקהילה מביאה תיירים ותיירים מביאים כסף, אבל ארגון החזית המאוחדת של סין (המורכב מהמפלגות החוקיות במדינה) מתנגד לקיומה. הוא מתבסס על מסמך ממשלתי מ-1953 שקובע שאין להכיר ביהודי קאיפנג כקבוצה אתנית נפרדת, אלא כחלק מבני האן המהווים רוב במדינה".

מה בדיוק גרם לרשויות בסין לשנות את עמדתם? לייטנר יכול רק להעריך. "נקודת השבר הגיעה זמן קצר אחרי שני אירועים: הראשון הוא כשאישה מיהדות קאיפנג הגיעה לניו יורק וביקשה מקלט מדיני בטענה שהיא חלק ממיעוט נרדף בסין", מסביר לייטנר, ומוסיף שגם הכתבה בניו יורק טיימס ככל הנראה עוררה את זעם המשטר. בחודש פברואר האחרון עלו לישראל חמש נשים צעירות מהקהילה שהחליטו להתגייר באופן רשמי ונעזרו בארגון "שבי ישראל" על מנת להיקלט בארץ, ולהתחיל ללמוד ולהתגורר במדרשה בירושלים. גם הסיפור הזה, טוענים גורמים, לא התקבל בעין יפה על ידי המשטר הסיני.

"גם אם המדינה תנסה לדכא אותם, אני חושב שהם ישרדו"

קהילת יהודי קאיפנג מונה כיום לא יותר מ-1,000 תושבים, מתוך כמיליארד ורבע תושבי סין ("לא מדובר בכמות שפוגעת בסטטוס של המיעוטים, ולמעשה היהודים שם אפילו לא נחשבים כמיעוט", מדגיש לייטנר). חוקרים מעריכים שמוצאם של יהודי קאיפנג הוא למעשה בסוחרים יהודים מעירק ופרס שהתיישבו בעיר שמוקמה אז בקצה דרך המשי, וכיום נמצאת תחת מחוז חנאן ברפובליקה הקומוניסטית. אותם יהודים, בניגוד לאחרים בעולם, מעולם לא נתקלו באנטישמיות ודווקא היחס המחבק לו זכו הוא שעודד את התבוללותם. כיום אותה קהילה מורכבת מסינים מקומיים, שאמנם אינם עונים על ההגדרה הישראלית ל"מיהו יהודי", אבל לא ויתרו על זהותם והמשיכו לחגוג את חגי ישראל, לקרוא בתורה ולקיים אורח חיים דתי.

הכניסה לביתה של אסתר ולמקום בו עמד בעבר בית הכנסת | צילום: ג'ק הלפרן

לפני כ-200 שנה, כשרב הקהילה נפטר ובית הכנסת המקומי נהרס, השמירה על המסורת הפכה למאתגרת מתמיד. רק בשנות השמונים החלו ארגונים יהודים בעולם לשלוח שליחים ומורים ליהדות לקאיפנג. "התחייה הדתית והחינוך הדתי קיבלו חיזוק משמעותי מפתיחתה של סין לתיירים", מסביר לייטנר, "וקאיפנג נפתחה להשפעה מערבית. יהודי הקהילה קיבלו ספרים וחומרים בסינית על הזהות היהודית, ושלחנו מורים שילמדו אותם איך להתפלל". גם זה, יש להניח, הרתיע את בכירי המשטר הסיני.

כעת, כשהחבל סביב צווארה של הקהילה מתהדק, לא ברור מה יהיה עתידה. "האפשרות האופטימית היא שהרשויות יסתפקו בכך שיהודי קאפינג ינמיכו פרופיל – יפסיקו להתראיין וינתקו קשרים עם היהודים במערב. האפשרות הפחות טובה, וזה כנראה מה שרוצה החזית המאוחדת להשיג, היא שהקהילה פשוט תחדל מלהתקיים", הוא אומר, ומסביר שלמרות זאת הוא אופטימי. "במשך 200 שנים יהודי קאיפנג שרדו בלי רבנים או ספרים והסתפקו במה שעבר מדור לדור. גם אם המדינה תנסה לדכא אותם, אני חושב שהם ישרדו".

גאו יאן ממשיכה לתחזק את המוזיאון המשפחתי שהקימה, הממוקם סמוך למקום בו שכן בית הכנסת שנחרב. פעם היא נהגה לשיר מזמורים של קידוש שבת למבקרים, כיום היא מסתפקת באמירה צנועה ובטוחה לפיה היא רק מנסה להנציח את העבר: "גם ליהודים הסינים, כמו לרוסים או לאמריקאים, יש היסטוריה וחשוב לזכור אותה".

מודל של בית הכנסת הגדול בקאיפנג שהתקיים עד 1850 ונבנה על ידי אביה | צילום: ג'ק הלפרן

לוויתן זה כשר? סיפורה של הקהילה היהודית באלסקה

את ליל הסדר חגגו השנה יהודי אלסקה ב-23:00 בלילה, כי זו השעה שבה התחיל להחשיך שם. כדי להשאיר את המשפחות בעניין מצאו בבית חב"ד באונקרג' פתרון יצירתי: "קראנו לקהילה בשמונה בערב וערכנו טעימות יין, בתשע עשינו קידוש ואחר כך התחלנו את הארוחה. משם המשכנו לשיר שירים, קראנו את החלקים הפחות חשובים של ההגדה ומשכנו זמן עם אוכל וריקודים. כשהגיע החושך התחלנו את הסדר הרשמי - קראנו את החלקים החשובים ואכלנו את האפיקומן", מספר הרב יוסף גרינברג, שליח חב"ד באונקרג'. רק אז אגב, עם סיום הסדר לקהל הרחב, התחילו במשפחת גרינברג בסדר כהלכתו, שנמשך עד השעה שלוש בלילה בערך.

כ-6,000 יהודים חיים כיום באלסקה, אבל רק בודדים מתוכם אסקימואים. "במהלך ההיסטוריה מרבית היהודים שהגיעו לאלסקה היו גברים, בעיקר בתקופת הבהלה לזהב וציד הפרוות, ולכן אין פה הרבה יהודים מלידה כיום", מסביר אחד מחברי הקהילה, ג'ושוע אחשוק. "כמעט כולם ילדים של גבר יהודי ואישה אינואיטית ולכן לא מוגדרים כיהודים, או שהם ילידים שאומצו על ידי הורים יהודים". הרב גרינברג מציין בחיבה שאותם יהודים מכונים באלסקה "ג'וסקימוס" (Jewskimos), ומספר כי היהודים הם אמנם מיעוט, אבל תמיד זכו למקום של כבוד לאחר שראש העיר הראשון של אונקרג' היה יהודי שנבחר לשתי קדנציות רצופות. גם מהלך רכישתה של אלסקה מרוסיה על ידי ארה"ב בשנת 1967, לטענתו, הותנע על ידי שני סוחרי פרווה יהודים אשר שמעו שהצאר הרוסי זקוק לכסף.

ידעתי שאני רוצה לעשות שליחות במקום כמה שיותר רחוק ונידח. הרב גרינברג משמאל | צילום: באדיבות המצולם

כיום מרבית הקהילה היהודית ממוקמת בעיר אונקרג', שם ניתן למצוא קומפלקס גדול הכולל בית כנסת, מוזיאון יהודי, גן ילדים ומרכז ללימודי תורה. הרב גרינברג מספר שנאלץ לבנות את הקהילה היהודית מאפס, ובתחילה היה אוסף את הקהילה כולה במרתף ביתו. הוא הגיע לאלסקה לפני כ-25 שנים לאחר שעזב חיים נוחים בניו יורק כשליח תורתו של הרבי מילוביביץ'. "אחרי השואה, בנוסף ל-6 מיליון היהודים שנהרגו, היו גם אחרים שהוגלו ונזרקו מהקהילות שלהם", הוא מספר. "המטרה שעליה דיבר הרבי היא שלא יהיה יהודי אחד שלא יהיה לו מענה ולא יוכל לשמור מצוות. ידעתי שאני רוצה לעשות שליחות במקום כמה שיותר רחוק ונידח, שאוכל לפתח בו את היהדות".

כשהגיעו לאלסקה נתקלו בני משפחת גרינברג באקלים החריג, שמאלץ אותם בין היתר להתכסות מכף רגל ועד ראש בימי שבת,  כשהם מחליטים ללכת ברגל לבית הכנסת שממוקם במרחק של כרבע שעה הליכה. גם שעות האור החריגות הן דבר שלא תמיד מתיישב עם המנהגים היהודים: "כשיגיע הקיץ, לא יהיה פה בכלל חושך למשך חודשיים וחצי", מסביר הרב, "ומבחינת הלכה זה בעייתי. לכן אנחנו מחשבים בשבת ובחגים מתי נגמר היום על בסיס שעת הזריחה, ומחלקים ימים לפי פרקי זמן ולא לפי השעות. שתיים בלילה, למשל, עדיין נחשבת אצלנו כחצות".

איך מתרגלים לאקלים החריג הזה? "יהודים מתרגלים לכל דבר", עונה הרב גרינברג, "אבא שלי ישב בכלא בסיביר במשך שבע שנים בגלל יהדותו והוא התרגל גם לזה. לא רק שהוא לא נשבר, כשהוא שוחרר הוא נסע למוסקבה הוא התחתן עם אמי והביא 17 ילדים, וכיום כולם שליחים של חב"ד". לאחשוק יש תשובה קצת יותר פרקטית: "הכי חשוב להמשיך במשימות היומיומיות כרגיל ולא לתת לזה להשפיע על התנהגותך וסדר היום שלך. הרבה אור זה מדהים, אבל החושך כן משפיע לרעה על אנשים מסוימים - אלה שלא ממשיכים בחייהם כרגיל, או שבוחרים לא לצאת מהבית כשקר וחשוך בחוץ".

היהודים מכונים באלסקה "ג'וסקימוס". אחשוק עם משפחתו האסקימוסית | צילום: באדיבות המצולם

הרבה יותר קל לוותר

אחשוק בן ה-36, עורך דין בתאגיד מקומי, נולד בעיר בארו באלסקה, העיר הצפונית ביותר באמריקה שעל גדות האוקיינוס הקרח הצפוני, לאם יהודייה ממישיגן ולאב אסקימואי נוצרי יליד המקום. כשהיה בן חמש, לקחה אותו אמו לרב המקומי באלסקה כדי לדון בסוגיה שהעסיקה אותו - "לוויתן זה כשר?", התקיל ג'ושוע הקטן את הרב, שביקש לבדוק את העניין ולחזור אליו. בהמשך הסביר לו שלוויתן אמנם שוחה במים, אך הוא נחשב ליונק ולכן אינו כשר. אשחוק, שגדל כיהודי מסורתי, החליט בכל זאת להמשיך לאכול לוויתנים. "הפשרה שלי בין המסורת היהודית למסורת של האינופיאק האסקימואית של משפחתו של אבי, היא שאני שומר מצוות ומסתובב עם סידור שקיבלתי מאימא שלי, אבל אני כן אוכל מאכלים כמו לוויתנים, כלבי ים, סוסי ים, איילים ועוד חיות שונות, ואני גם צייד פעיל של כל החיות האלה. אחד הערכים שאנחנו חיים לפיהם הוא לחיות מהטבע ולצוד כדי לקיים את המשפחה ואת הדורות הבאים, ואת המסורת הזאת אני מקפיד לקיים".

"אנחנו מאמינים שאנחנו לא הבעלים של האדמה ושל בעלי החיים", הוא מדגיש, "והתפקיד שלנו הוא לשמור על כל זה למען הדורות הבאים. אנחנו גם מאמינים שהחיה מקריבה את עצמה עבורנו כדי שנוכל לשמור על הקהילה, ולכן חשוב לנהוג כלפיה בכבוד. זה אומר להרוג אותה כמה שיותר מהר, בלי כאבים, ולהשתמש בכל חלק שאפשר מהחיה כדי שהמוות שלה לא יהיה לשווא".

אחשוק מסביר כי לתפיסתו, התרבות היהודית והאסקימוסית די דומות, כי שתיהן מתבססות על מסורת שעוברת מדור לדור. "באותו אופן שבו אנשים אומרים 'למה שלא תעברו למקום שפחות קשה לחיות בו?' או 'למה אתם לא מוותרים על צייד ופשוט נוסעים לחנות כדי לקנות אוכל?', כך הם גם שואלים - 'למה לא עזבתם את היהדות באלפי השנים האחרונות?'. אין ספק שהיה הרבה יותר קל פשוט לוותר, אבל יש תשובה אחת לשתי השאלות האלה - זה מי שאנחנו, וחשוב לנו לשמר את התרבות ואת האמונות ולהעביר אותן לדורות הבאים".

ג'ושוע אחשוק אוחז בדג | צילום: באדיבות המצולם

להניח תפילין לבד באמזונס – סיפורו של יהודי בודד בברזיל

אוהד אבישר, יליד נס ציונה, נשוי טרי ואב לתינוק, מתעורר כל בוקר מול הנוף של נהר האמזונס. את ימיו הוא מתחיל בזמן איכות עם בנו בבריכה בלב הג'ונגל, ממשיך לארוחת בוקר עם פיתות טריות שמכינה אשתו, משפצר בעצמו את ביתו שבנוי מחומרים טבעיים, ובצהריים קופץ לדייג של הכפר כדי לבדוק אם יש דג טרי. אחרי הארוחה הוא גולש כבר לסיאסטה ובערב צופה בשקיעה מהבית. "כדי לחיות ככה בארץ אני צריך להיות מינימום הבן של סמי עופר", הוא אומר בשיחת טלפון, בעודו שכוב על ערסל ומולו שרוע קוף עצל על עץ ירוק.

אבישר (39) בילה את מרבית חייו בארץ כישראלי סטנדרטי. הוא התגייס לשירות קרבי ואחרי השחרור נסע לטייל בדרום אמריקה, אבל כשחזר התקשה למצוא את המשך דרכו. "עברתי שלוש שנים של תלאות וייסורים", הוא נזכר, "לא הייתה לי יכולת לשבת וללמוד לתואר. ניסיתי לעבוד בכל דבר: בנייה, גינון, פיסול, מלצרות, הפקות אירועים, צוות טכני, אפילו מכרתי גת. אבל זה לא עבד. המרדף היומיומי הזה אחר הכסף, המיסים, אפילו דוחות החנייה - כל הלחץ הזה לא עשה לי טוב אז החלטתי לחזור לברזיל, לכפר שבו סיימתי את הטיול".

היה לי מעניין להיות עם עצמי. אוהד מניח תפילין במנאוס | צילום: באדיבות הרב אריה רייכמן, חב"ד מנאוס

את הכפר הזה, אלטר דו שאו, הוא פשוט לא הצליח להוציא מהראש: "בסוף הטיול חברה סיפרה לי עליו", הוא נזכר, "אז השארתי את כל החפצים במלון, ארזתי תיק קטן עם ערסל, בגד ים, מצלמה, מברשת שיניים ו-50 דולר, ונסעתי. כשירדתי מהאוטובוס ראיתי אישה מקומית עומדת ומכינה אוכל. שאלתי אותה איפה יש מקום לאכול בו צהריים והיא ענתה לי מיד שאני יכול לאכול אצלה. היחס, האירוח וקבלת השונה הדהימו אותי. מדי יום שטתי בקיאק לצד השני של האגם כשדולפיני נהרות שוחים סביבי. אנשים פשוט הזמינו אותי לאכול ולחגוג איתם במסיבות יום הולדת, ובלילות קשרתי ערסל בין שני עצים והלכתי לישון". השבוע בכפר התארך לחודש, במהלכו שמע אוהד על מחירי הנדל"ן הזולים במקום. לאחר חיפושים החליט לקנות מגרש משלו במחיר של כ-1,500 דולר, "כהשקעה נדל"נית". שלוש שנים לאחר מכן הוא כבר החל לבנות שם חושה. "הגעתי לפה, למרכז הג'ונגל, והקמתי תשתיות", הוא מספר בחיוך, "שילמתי לאנשים שיחפרו לי באר מים והתחלתי לחיות". תוך שש שנים הפכה החושה ל"מלוקה" - מבנה עץ מכוסה בגג קש ללא קירות, ובהמשך נוסף גם חדר בנוי לצד המבנה הפתוח, שמיועד לחורף או לימי קיץ חמים.

הקהילות היהודית הקרובות ביותר למקום מגוריו של אוהד, ולמעשה היחידות שנותרו כיום באזור האמזונס, הן אלה של העיר בלם - עיר במדינת פארה בברזיל ששוכנת על גדות האמזונס - והקהילה של מנאוס, שבמדינת האמזונס. "במנאוס יש קהילה בת קצת פחות מ-500 יהודים ויש שני בתי כנסת. בבלם יש בערך 1000 יהודים, 3 בתי כנסת ובית ספר יהודי", מספר אריה רייכמן, הרב של מנאוס, "מלבד זאת, אין קהילה יהודית אמתית באזור האמזונס. אלא רק יהודים בודדים או קבוצות יהודים קטנות מפוזרות בכמה ערים באזור". לפי פרסומיו של הרב אליהו בירנבאום, שהתחקה אחר השורשים היהודים באמזונס, המקור ההיסטורי שלהם ביהודי מרוקו שהגיעו לנסות את מזלם בענף הגומי וכינו את איזור האמזונס "הארץ המובטחת".

החלטתי לחזור לברזיל, לכפר שבו סיימתי את הטיול. אוהד אבישר ובת זוגו | צילום: באדיבות המצולם

למרות העובדה שאוהד היה הישראלי היחיד ברדיוס של קילומטרים, ולמרות הריחוק מהמשפחה והחברים, אוהד טוען שלא באמת הרגיש בודד: "היה לי מעניין להיות עם עצמי. עם המשפחה הייתי מדבר בטלפון כל יום שישי, התחברתי עם מקומיים וכשרציתי לפגוש אנשים חדשים הייתי נוסע לעיר הסמוכה בלם". לפני כארבע שנים זה השתנה. "תמיד אמרתי לעצמי שאתחתן רק עם יהודייה ועדיף ישראלית", הוא נזכר, "אבל אז התחלתי להרגיש קצת לבד והייתי צמא לקשר. אני זוכר שממש פניתי לבורא עולם ואמרתי לו 'די, תשלח לי מישהי'. מניתי רשימה של תכונות והכרזתי שכבר לא אכפת לי שלא תהיה יהודייה. לא עבר הרבה זמן עד שאשתי נכנסה לחיי".

אוהד ממשיך להגדיר את עצמו כאדם מסורתי, אפילו שנישא למקומית. "היו תקופות שהייתי מניח תפילין בכל בוקר, אבל הרגשתי שזה משפיע עלי מדי", הוא מסביר. "כיום אני מניח מדי פעם ומברך לפני כל ארוחה. את החגים אני מקפיד לחגוג: לא היה יום כיפור שלא צמתי בו, בפורים האחרון חיפשתי את הבן שלי לסופרמן ובכל שנה אני עורך ליל סדר. הרב רייכמן מבית חב"ד ממנאוס מביא לי מצות ואיכשהו אני תמיד מוצא ישראלים שיחגגו אותי.

ילדים ברזילאים יהודים בסוכות | צילום: באדיבות הרב אריה רייכמן, חב"ד מנאוס

רואה החשבון שגילה בגיל 54 שהוא יהודי רוצה להקים בית כנסת בקוסובו

רק לפני כשנה קיבל רושדי שקודרה, רואה חשבון בן 54 מקוסובו, את הבשורה שהוא יהודי. הרב יואל קפלן, הרב הראשי במדינות הבלקן, התחקה אחר שורשיו ומצא את ההוכחות על מורשתו היהודית של שקודרה, למרות שעמוק בפנים הוא לא באמת היה זקוק להן: "תמיד הרגשתי יהודי. זכרתי מהילדות הדלקת נרות בערב שישי, אבל בזמנו לא ידעתי מה זה אומר ומעולם לא דיברו איתי בבית על היהדות שלי", הוא מספר. "רק בדיעבד, כשסבתי אמרה לי בגיל 15 שיש לנו רקע יהודי, הבנתי את המשמעות".

במשך דורות הצניעה משפחתו של שקודרה את שורשיה, בתחילה מחשש שיתבקשו להמיר את דתם תחת שלטון העות'מאניים ולאחר מכן, במלחמת העולם השנייה, מחשש שיוסגרו לידי הנאצים. תחת שלטונו הקומוניסטי של נשיא יוגוסלביה דאז טיטו נאסר על התושבים להחצין את דתם ולכן השם שניתן לו, רושדי ('בוגר' או 'פיקח' בערבית) , היווה ככל הנראה סוג של ניסיון להשתלב בחברה. רושדי למעשה חי סוג של חיים כפולים: מצד אחד לחם למען עצמאותה של קוסובו האלבנית, שברובה הייתה מוסלמית, ומצד שני פיתח חיבה יוצאת דופן ליהדות ולעם ישראל. בשלב מסוים אף נשלח לכלא למשך שבע שנים, ושם נחשף לסיפור המאבק הישראלי-יהודי לעצמאות במלואו: "קראתי את הספר 'אקסודוס' של ליאון יוריס וקיבלתי ממנו השראה רבה בהמשך, כשפעלתי לשרת את העם הקוסובורי", הוא נזכר. "יש דמיון רב בין המאבקים - שני העמים מוקפים באויבים כבר מאות שנים ונלחמו על עצמאותם. אלא שלנו לא היו בן גוריון וגולדה מאיר".

שני העמים מוקפים באויבים כבר מאות שנים ונלחמו על עצמאותם. חנוכה בקוסובו | צילום: Blerim Berisha

בשנות התשעים המאוחרות המאבק האלבני לעצמאות הסלים לכדי מלחמת אזרחים שגבתה את חייהם אלפים. אשתו של רושדי ושלושת ילדיו ברחו למקדוניה, בעוד הוא נותר במדינה עד נסיגתם של הסרבים. רק ב-2008, כשהכריזה קוסובו חד צדדית על עצמאותה הרשמית, התפנה לממש את חיבתו ליהדות  והקים את ארגון "בית ישראל קוסובו", הפועל לחיזוק הקשרים בין העם האלבני והעם היהודי. "מספר היהודים בקוסובו קטן מאוד, עשרות בודדות, אבל 'בית ישראל קוסובו' נתן דחיפה משמעותית לתחיית היהדות פה, ואנחנו מקפידים לשמור על זהותנו", הוא מספר בהתלהבות. בשבוע שעבר אף אירגן ליל סדר לקהילה היהודית המקומית בו נכחו גם ילדיו, ששניים מהם לומדים פה בארץ בתוכנית הבינלאומית של המרכז הבינתחומי בהרצליה. "הדבר היחיד שאנחנו כמהים לו כרגע הוא הקמת בית כנסת בעיר הבירה פרישטינה, שכרגע ממתין לאישור העירייה. אבל אני מקווה ומאמין שבקרוב אוכל להזמין אתכם לטקס החניכה".

איך מקימים בית כנסת בתוך מדינה מוסלמית? "מרבית תושבי קוסובו הם אכן מוסלמים", מסביר שקורדה, "אבל מדובר במדינה חילונית ומאז ומתמיד אנחנו מתייחסים אחד לשני בצורה הכי מכבדת שיש". הרב קפלן מוסיף כי מרבית המוסלמים בקוסובו משתייכים לזרם הבקטשיה החילוני-ליברלי, וכי בשנים האחרונות מתפתחת בקרבם אהדה מאוד גדולה לישראל: "הישראלים והיהודים נחשבים מיוחדים וקדושים - עוצרים אותי ברחוב כדי להצטלם איתי, אני בקשרי חברות עם המופתי של אלבני ועם הבבה מונדי ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא".

ישראל, אגב, לא הכירה בעצמאותה של קוסובו עד היום, בשל הדמיון להכרזת העצמאות החד צדדית של הפלסטינים וההשלכות הפוליטיות שלה, אבל שקורדה לא מתרגש: "אני מאמין שזה עניין פוליטי בלבד, ואני אופטימי מאוד לגבי העתיד של שתי המדינות. את הסיוע שהעניק שהעם היהודי לאלבנים במהלך המלחמה בקוסובו איש לא יכול להכחיש".

מספר היהודים בקוסובו קטן מאוד, עשרות בודדות. ראש השנה בקוסובו | צילום: באדיבות המצולם

כל הנתונים המספריים בפרויקט באדיבותו של פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה מהאוניברסיטה העברית, מתוך השנתון היהודי האמריקני משנת 2015.