אם אלוהים היה מדבר בשפת הסימנים, היינו יכולים להבין אותו יותר? לראשונה יקרום עור וגידים רצף סיפורי בראשית בשפה המקראית, ויקבל לבוש חדש, עכשווי ובועט במופע תיאטרון אשר חושף את הקונפליקטים בין אדם לאלוהיו.
כשלפני 20 שנה פרש הרב מנחם פרומן ז"ל את חזונו במאמר המכונן, ה"תיאו-תורון",
שבו דיבר על כך שהתיאטרון הוא לא עוד מושב לצים ושדווקא השחקן זוכה שיתגלה בו צלם אלוהים, הוא נחשב לחלוץ, כמו בהרבה תחומים אחרים שבהם נגע.
מלבד מפגשים עם מנהיגים ערבים ועריכת ערבי תורה ורוק בתקוע, הוא טען, כמו רוב אנשי התיאטרון, שהתיאטרון יכול במהותו לקיים מרחב עם פוטנציאל למפגש עמוק ומשמעותי בין האדם לעצמו, לזולתו, למסורתו ולאמונתו. חזונו היה להפגיש את העולם התיאולוגי-יהודי עם עולם התיאטרון.
כיום, התרבות היהודית פורחת ומלבלבת מכל פינה, ובתוך שגשוג זה קבוצה אחת מבקשת לפתוח צוהר לשפה העתיקה והייחודית בגרסה חדשנית ומסקרנת, שמפיחה רוח חדשה-עתיקה בחדרי תיאטרון החאן. קבוצת "תיאו-טרון" היא קבוצת יוצרי תיאטרון דתיים וחילוניים, שהוקמה לפני כשש שנים על בסיס חזונו של הרב פרומן.
"ספר תולדות אדם" הוא מופע הביכורים של הקבוצה שיעלה בסוף החודש. המופע מתחיל בסיפור עץ הדעת ומסתיים במפגש אחי יוסף עם יוסף במצרים. רצף התמונות, החושפות את הנפש האנושית הזרועה גרעיני אהבה, קנאה, תשוקה ובגידה אל מול אמות המוסר המתהוות, מעלה שאלות קיומיות באשר למערכת היחסים שבין אדם לאלוהיו.
המופע התנועתי-מוזיקלי-חזותי המרהיב מושתת על אנסמבל שחקנים מקצועיים, המקיימים בחלקים מסוימים את דמות המקהלה (שמקורה דווקא בתיאטרון היווני). זו מהווה את דמותו של אלוהים ומדברת גם בשפת המקרא וגם בשפת הסימנים. הווידיאו-ארט המשובח של יערה ניראל משמש כתפאורה מתחלפת המתקיימת בכל רגע מחדש.
בחיבור המבריק שעליו מנצחת בשמת חזן, נבראת שפה חדשה ועוצרת נשימה של פנים וחוץ, קרבה וריחוק, נסתר וגלוי – תקשורת שהיא מעין השתלשלות אירועים בתהליך ההתרחקות-התמרה של היחסים הסבוכים בין אדם לאלוהיו.
במהלך השנים, כפועל יוצא וטבעי של תהליכי מעבדה ממושכים, השתנו והתחלפו רוב חברי הקבוצה עד להתהוות התרכובת המיוחדת והמדויקת הפועלת כיום. את הקבוצה מלווה הרב יוסי פרומן, בנו של הרב מנחם פרומן ז"ל, ומנהלת אותה נתנאלה תירוש, בוגרת ניסן נתיב. לאחרונה הצטרפה לליווי האמנותי שיר גולדברג, במאית הבית של תיאטרון החאן.
המופע מבקש לספר סיפור של כמיהה, של יחסים מורכבים ובעיקר של התבגרות שיש בה ציפייה ואכזבה, דבקות עד כדי היטמעות והבנת הנפרדות, שאחריה נשאר טעמו המר מתוק של הגעגוע. השחקנים מבקשים למצוא את הגעגוע לא כרגש, אלא כפעולה היוצרת תנועות המגלגלות את רובדי החיים לתהומות ולפסגות חדשות, בניסיון לחפש דרכן תשובה.
החאן הקטן, במה 2, ירושלים:
31.1 - 20:30
1.2, 2.2, 4.2, 28.2 - 20:30
1.3, 2.3, 4.3 - 20:30
שחקנים יוצרים: נתנאלה תירוש, ברוריה לוי, דורון פוקסמן, אליעזר ליפא שמעון, איתי שרון ואור גולדברג
בימוי: בשמת חזן ונתנאלה תירוש
ליווי תוכן: יוסי פרומן
דרמטורגיה: שלומית כהן סקלי
כוריאוגרפיה: עידן פורגס
במה ותלבושות: שירה וויז
וידיאו ארט: יערה ניראל
מוזיקה: רוני רשף
תאורה: ג'ודי קופרמן
הפקה: ברכי וינשטיין
ייעוץ אמנותי: שיר גולדברג
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן