מעבר לדלת הסגורה של כיתת הציור עומד יותם, סטודנט דתי לאמנות, שנה א' בבצלאל. בתוך החדר מתנהל שיעור מודל עירום. כל הסטודנטים מציירים ורק יותם לא. יחד איתו עומדות שתי סטודנטיות, אחת ערביה - גם היא לא מציירת עירום מטעמי דת, ועוד אחת שלא מציירת עירום נשי מטעמים פמיניסטיים.
"כשסיימתי את הישיבה וחשבתי ללכת ללמוד אמנות," מספר יותם, "ראש הישיבה אמר לי שאני לא יכול ללכת למקומות האלו, זה לא לנו המקומות האלו, זה משחית את הרוח, את הנפש, הוא שלח אותי לדבר עם רבנים והגעתי לבצלאל בחשש."
התייחסו אליך אחרת בגלל זה?
הייתי עוף מוזר, בהתחלה לא ידעתי מה אני חושב על עירום, למשל. הייתה התייחסות סובלנית, מאירת פנים, ובצידה הערות שזה משהו פרימיטיבי, אור מול חושך, מה הצד הנאור.
היו מרצים שניסו לקיים על זה דיון, לשכנע אותי. אף פעם לא הרגשתי שזה משהו שמנסים להכריח אותי בכל מחיר, זה היה עם רצון לייצר שיח סביב הנושא ואני מבין את זה. אני באמת יצור מבחינתם, מצד אחד פתוח ובתוך השיח מצד שני יש לי גבול מאוד מובהק, מה כן עושה ומה לא, וזה נחשב קצת ביזרי. מעבר למעשה הטכני של ציור עירום, זה גם עד כמה אתה מוכן לקבל על עצמך את עולם הערכים החדש. זה מקום שאני שומר על עצמי, אני לא מוכן להיות עירום לחלוטין. אני לא ממיר את דתי, אני לא טובל. אני פה אתכם, אבל לא עד הסוף, כי יש לי עוד עולם שאתם לא חלק ממנו. סיימתי בהצטיינות, אני בקשר מצוין עם מרצים ואני מאוד בתוך העולם הזה, אבל באמת יכול להיות שהמקום הזה לא קרה, לא התמסרתי לחלוטין, לא התפשטתי לחלוטין.
פריט מתוך תערוכת יחיד של מוריה דרעי | יח``צ:
יחסי ציבור, mako יהדות
מתוך השאלות האלו, צמח בית הספר לאמנות "פרדס", שמחזור הלומדים הראשון שלו מסיים בימים אלה. פרדס מיועד לאנשים שעומדים על קו התפר בין דתיות לאמנות, ולמי שמדברים בשתי השפות ולוקחים חלק בשני העולמות.
עירום זו באמת השאלה הקלה, יש לנו שאלות הרבה יותר מורכבות," אומר פורת, ומתכוון להתנגשות הערכית המתחוללת בנפשו של כל תלמיד אמנות צעיר, בייחוד אם הוא בא מעולם ערכים דתי.
"איך אמנות יכולה לגעת במיניות, באינטימיות, בגוף, ברוע? בן אדם דתי שואל שאלות שבלימודים חילוניים של אמנות לא ישאלו בכלל, נניח, למה לגעת במוות? למה להתעסק במה שעושה לי רע? אדם דתי יתעסק בטוב, במה שמועיל, בתיקון. למה בכלל לגעת בכאב? במגעיל?"
"העניין הוא לא הבעיה ההלכתית, איתה אפשר להתמודד." אומר פורת סלומון, מקים בית הספר "פרדס", אמן ובוגר בצלאל בעצמו, "העניין הוא שזה עולם ערכי, עולם רוחני אחר. זה לא חלל ריק, החוויה שלי הייתה שאני מתארח בתוך בית מדרש אחר. עם אמונות מאוד אינטנסיביות, וזה היה התקפה על עולם הערכים שלי."
והוא מנסה להחליף את עולם הערכים שלך?
בוודאי, במובן הכי עמוק. יותר מזה, אני זוכר בסוף שנה א' אמרתי לעצמי, אז מה כן משותף לי איתם? אז איזו שיחה יש לי בכלל עם האנשים האלו? האינטנסיביות התרבותית של המקום הזה גורמת לאנשים דתיים, לאמנים צעירים, להיות אילמים בחלק הכי חשוב של ההתפתחות האמנותית שלהם.
וזה החזון שלי. לאפשר מקום שבו אפשר לעבור את השלבים הכי רכים של ההתפתחות האמנותית, בסביבה שמבינה אותך, מגינה על הניואנסים שלך. אם אני רוצה לדבר על הדילמות הדתיות שלי, והביקורת מיד הולכת לאם זה פרימיטיבי או לא לחשוב שיש אלוהים, אז אי אפשר בכלל לדבר אמנות.
פורת סלומון | יח``צ:
יחסי ציבור
איך מתמודדים עם השאלות האלה?
אני מלמד אמנות גם במגמה בתיכון. זה גיל שהכל בו קיצוני, אם אנחנו מתעסקים במוות אז הכל הופך ישר להיות קודר. ייאוש קיצוני, דרמטי. וההורים כל פעם מחדש נבהלים, 'למה זה צריך להיות כל כך קודר?' 'למה אי אפשר לכוון אותן לשיח חיובי על איך מתקדמים ואיך אפשר להתעלות?'
ומה אתה אומר על זה?
אמנות היא מדיום שהמטרה שלו היא לשאול שאלות. זה הכוח שלה. וזה גם מה שאני אומר להורים. אם הילדה ציירה משהו מוזר זה לא אומר שהילדה שלך בדיכאון, אלא שהשאלות האפלות של הקיום שלה הן מחוץ אליה עכשיו. וכשהן כאן בחוץ, את יכולה לדעת שזה כבר לא בפנים, זו כבר לא שאלה מושתקת בתוך הבטן. אם אתה בוחן בית לפי המטאטא שלו, אתה תחשוב שהבית מטונף, אבל דווקא בגלל שהמטאטא מלוכלך אתה תחשוב שהבית נקי, וזו המטרה של אמנות, להוציא את הדברים האלה לאור.
אמנות מגוייסת
אז מה מרתיע דתיים בבתי ספר לאמנות?
לאמנות בחברה הדתית יש שתי מטרות: או להיות קישוט, אסתטיקה, או להיות טיפולית. כשרבנים מסבירים למה זה חשוב לעשות אמנות, זה יהיה או בשביל להוסיף יופי לעולם או לשם שלווה נפשית. זה לא עיסוק עמוק או משמעותי, בעולם הדתי, התרבות היא כבר התורה. אם אתה כבר מוסר את הנפש שלך על תרבות, שב תלמד תורה, או שתהיה פרקטי ולך ללמוד מקצוע. אבל אמנות היא לא כאן ולא כאן.
יכול להיות שאמנות בעצם מתנגשת עם הדת? לא רק עולמות ערכים שונים, אלא שתי דתות שמתנגשות זו בזו?
את ההבנה הכי חריפה של זה קלטתי דווקא כשסיימתי את "בצלאל", הבנתי שמה שלא דיברו עליו עד עכשיו, זה שהמטרה של כולנו כאן זה שסמדר שפי תכתוב עלינו ב"הארץ". שאני אעשה תערוכת בוגרים מספיק מוצלחת כדי שסמדר שפי תגיד עליי שאני הבוגר הבולט של השנה. ולא ההורים שלי, לא החברים שלי, לא אף אחד מהאנשים הקרובים עליי קורא את סמדר שפי. אם המטרה של כל העשייה שלי היא למצוא חן בעיניי אנשים שבכלל לא חולקים את העולם שלי, אז בשביל מה? אם הצגתי תערוכות ואני לא אזמין את ההורים שלי ולא יהיה שם אף אחד שיבין את השיחה שלי ואת המקום ממנו היא הגיעה, אז זו תהיה זרות מאוד גדולה.
מעבר לזה, ראיתי הרבה אמנים נוטשים את הדרך. אנשים שלמדו איתי. וזה כבר קשור לבעיה עמוקה יותר, בעיית האילמות. חוסר היכולת לדבר את הניואנסים העדינים של הנפש שלך בתוך סביבה שלא מבינה אותנו, לא מבינה את ההקשר התרבותי שלנו ולא מבינה את הקונטקסט שהדברים נאמרים בתוכו.
ציור של יוסי שפי, מתוך תערוכת הבוגרים של בית הספר "פרדס" | יח``צ:
יחסי ציבור, mako יהדות
אני מנסה לבנות סצינה של אנשים שיש להם שיחה תרבותית מסויימת, שנובעת מרקע דתי משותף במובן הרחב של המילה. זה במובן הפרקטי, לאפשר לאנשים האלו דריסת רגל באמנות. במובן האידיאולוגי זה לייצר שיח תרבותי נוסף בתוך עולם האמנות. אין לי יומרה להחליף אף אחד, אבל בעולם האמנות היום שולט שיח מאוד מסויים, ואני רוצה ליצור מקום נוסף.
ואם תהיה לך יום אחד תערוכת סיום בה אחד התלמידים יחליט להציג עבודה שכן כוללת עירום או פרובוקציה? איך תגיבו?
עוד לא נתקלנו בסיטואציה הזו. אני מאוד מקווה שלא נגיע למצב שבו אני אצטרך לקבל החלטה, ואם נגיע אז שהקהילה תצטרך לקבל את ההחלטה, החברים שלו יצטרכו לדבר על זה ולהחליט. זה לא אולפנה פה. ואם זה יהיה משהו שכן תהיה לו הצדקה, נחשוב כבר על פתרונות טכניים בתוך הבית ספר.
אני לא רואה את התפקיד שלי כמישהו שעומד ומשליט משמעת במקום הזה, זו קהילה של אמנים בוגרים, ויש את הדילמות האלו והן עולות לשיחה, אבל יש מספיק כנות בתוך הקהילה הזו, שאנשים יכולים לדבר.
ביום חמישי הקרוב, 20/7, תיפתח תערוכת הבוגרים הראשונה של "פרדס", בבית הנסן בירושלים.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן