דמיינו את עצמכם בארוחת ערב עם חברים; אחד החברים, זה שכולם גם יודעים שחוש ההומור שלו בקרשים, אומר משהו שגורם לכם להתפקע מצחוק. ממש בלי הפסקה, למשך חמש דקות, בזמן שכולם בוהים בכם, ואתם עצמכם לא מבינים מה היה כל כך מצחיק. ואתם לא מסוגלים להפסיק. אז לדבר הזה יש שם: תסמונת הבכי והצחוק – ואל דאגה, גם יש לזה טיפול.
>> לייק בפייסבוק כבר עשיתם?
למחלות נוירולוגיות שונות ואירועים המאופיינים בפגיעה מוחית יש תסמונות הנלוות אליהן. אחת מהן היא תסמונת הבכי והצחוק, הידועה יותר בשם PBA) PseudoBulbar Affect) ומאופיינת בהתקפים של צחוק או בכי בלתי נשלט ולפעמים אף לא מתאים לסיטואציה. למעלה מ-40% מחולי ALS וטרשת נפוצה מתמודדים איתה, בדרגות חומרה שונות, וכך גם כ-25%-30% מחולי אלצהיימר ופרקינסון. הסטטיסטיקה דומה אצל מי שחווה אירוע מוחי או חבלת ראש משמעותית. קיום התסמונת תלוי בחומרת המחלה; מי שסובלים בעיקר מהתסמונת הם חולים במצב מתקדם יותר.
חשוב להבין שמדובר בתופעה מוטורית ולא נפשית. לדוגמה, אם ישנה סיטואציה בה מדברים על משהו קצת עצוב, אדם עם PBA יכול לפרוץ בבכי לא פרופורציונלי. תגובה זו אינה משקפת את התחושה של האדם עצמו שנמצא בסיטואציה, אלא מהווה ביטוי מוטורי של השרירים של הפנים והלוע. ביטוי זה אינו מגיע מהעולם הפנימי של אותו אדם, אלא מהווה פקודה בלתי תקינה של המוח. בכך נוצר מצב מביך, כי עבור הצופה מהצד, אותו אדם שבוכה נראה מוזר ואף לא תקין מבחינה שכלית. גם האדם הבוכה עצמו מבין שהבכי שלו אינו תקין ופרופורציונלי, אך בכל זאת אינו מצליח לעצור בעצמו. אותו תהליך יכול לקרות גם לגבי צחוק. במקרים נדירים וחמורים יותר אדם יכול לפרוץ בצחוק ארוך בעקבות גירוי עצוב ולהיפך.
מקור הבעיה עדיין אינו ידוע באופן מדויק, אם כי התיאוריה המקובלת כיום להסבר התופעה היא הפרעה בקשר בין המוחון (המח הקטן) לאזורים האחרים במוח. המוחון אחראי על השינויים שאנחנו מבצעים בתגובות הרגשיות שלנו, בעיקר בביטוי התגובות כלפי חוץ. בכל המחלות שהזכרנו יכול להיווצר ניתוק בין המוחון לאזורים בקליפת המוח, כשהניתוק גורם לתגובה רגשית מוגזמת, שכן נמנע הדיכוי שהמוחון אמור להפעיל על התגובה הרגשית, ולדאוג לממדים קבילים חברתית.
עוד ב-mako בריאות:
>> חשבה שזה יובש בעיניים ומה שגילו זעזע את כולם
>> עזבו פג תוקף: עד מתי אפשר לאכול את זה?
>> זה האגוז שאתם חייבים לשלב בתפריט שלכם
יש גם הבדלים בעוצמת התסמונת: יש מי שחווה אותה פעם או פעמיים ביום ויכול להסתדר איתה באופן סביר, אך יש מי שחווה עשרה אירועים או יותר ביום, שמתרחשים בסיטואציות שונות שמפריעות מבחינה חברתית. אותם אנשים יגיבו בהסתגרות בבית ולא יצאו לפגוש חברים או משפחה. לעיתים התסמונת אף תמנע מהם ללכת לעבודה, בעיקר מי שהעבודה שלו דורשת ממנו להיות במגע באופן סדיר עם אנשים. חשוב לזכור שהתסמונת הזו אינה מתקיימת בוואקום, ופוגעת במי שגם ככה עשוי להתקשות מבחינה חברתית ותעסוקתית. לכן התסמונת מהווה פגיעה קשה באיכות החיים: מחד משום שבאופן ישיר היא לא מאפשרת התנהלות תקינה, ומאידך משום שהיא נתפסת כנפשית ורבים בוחרים שלא להזכיר אותה בפני הרופא, אם מתוך בושה ואם מתוך מחשבה שהם מדרדרים קוגניטיבית.
אז מה אפשר לעשות?
כדי להבין את התסמונת טוב יותר, בייחוד בין בני זוג ובתוך המשפחה, יש צורך להסביר את התופעה ואת השלכותיה ולהבהיר שהיא אינה פסיכיאטרית, אלא מוטורית. מובן שלהסביר את המצב לאנשים קרובים יהיה פשוט יותר, לעומת להסבירו לאדם שיושב בשולחן הסמוך במסעדה, אך זהו צעד ראשון לנורמליזציה של החיים.
הצעד הבא הוא כמובן בהבנה שניתן לטפל בתסמונת הבכי והצחוק: הטיפולים הישנים יותר היו טיפולים לשיפור מצב הרוח. זה עבד במידה מסוימת, אך לתרופות הללו היו לא מעט תופעות לוואי וגם ההשפעה עצמה על הסימפטומים לא באמת הייתה משמעותית. בשנים האחרונות נכנסה לשימוש התרופה נודקסטה (Nuedexta), המיועדת באופן ספציפי לטיפול בתסמונת. התרופה מורידה את תדירות האירועים ואת משכם, ויכולה להתאים לרוב החולים במחלות שצוינו מקודם, וכך מסייעת למרבית הסובלים מהתופעה.
ההתמודדות עם חולה במחלה נוירולוגית קשה היא לא קלה באופן כללי, על אחת כמה וכמה כשנלווית לכך תופעה כמו תסמונת הבכי והצחוק. ניתן לשלוט בפרצי הצחוק והבכי עם הטיפול הנכון, בנוסף לתמיכה מהסביבה הקרובה שתבין את מקור הסימפטומים. כאמור, פעמים רבות החולים והמשפחות שלהם לא ינדבו את הסיפור בעצמם, כיוון שיחושו שמדובר בהפרעה נפשית, ועל כן, חשוב ביותר שתהיה מודעות בקרב הרופאים הן לאבחנה, לטיפול התרופתי, לליווי ולהסבר - שהם חלק משמעותי ואינטגרלי בטיפול.
פרופ' ויויאן דרורי היא מנהלת השירות הנוירומוסקולרי במרכז הרפואי תל אביב