"חלק נרתעים, חלק מתעצבנים שלא כתבתי את זה, חלק מוחקים את השיחה"
ליהי צפנת, בת 41, רווקה, תל אביבית, חלתה בסרטן השד ב-2018
לפני שחליתי בסרטן חיפשתי אהבה כמו כולן והאמנתי בחיבור אמיתי חסר פשרות. אופטימיות שמאפיינת רק את מי שחי את העולם הזה על כל הצדדים שלו, בלי פילטרים עם כל הקושי.
בגיל 38 בערב חג ראש השנה הרגשתי גוש בחזה ובין חג לחג התחלתי כבר בדיקות ממוגרפיה, ביופסיה וטיפולים. בבום העולם קיבל תפנית, המציאות השתנתה.
כבר שנתיים שאני נקייה מכימו, כבר שנה שאני אחרי טיפול ביולוגי, אפשר לומר באופטימיות זהירה שאני אחרי. אני אחרי בזכות אותה אופטימיות זהירה וכן, קיבלתי הערכה מחודשת לחיים.
יש כאן סיפור מורכב, כזה שקשה להסביר לדייטים פוטנציאלים בחיפוש אחר אהבה, בייחוד באפליקציית היכרויות. כשהם שומעים בשלב כזה או אחר שהחלמתי מסרטן חלק נרתעים, חלק מתעצבנים שלא כתבתי את זה, חלק מוחקים את השיחה.
אני אותה ליהי שחלתה בסרטן והחלימה, אותה ליהי שהצליחה לשמור על שמחת חיים למרות הכל - איך תעבירו את זה בכמה תמונות ובביו קצר באפליקציה?
כשרואים שיער קצר הרוב מעדיפים להחליק שמאלה. יש מאחורי התמונות סיפור שלא אצליח לספר בהתכתבות קצרה ואפילו לא בדייטים הראשונים. סיפור על ליהי שלא מוותרת על אהבה למרות הכל, שיצאה לדייט אחרי יום קשוח של טיפולים, שהמשיכה להתכתב ולצחוק למרות שהיא כואבת.
"לא רק שלא מתתי, אלא שאני חיה ואני רוצה אהבה אמיתית עם אחד שלא יירתע מהמסע שעברתי. עם אחד שיידע להעריך את תעצומות הנפש שהיו לפני ואת האבנים בתיק שאני סוחבת מאז"
הדייט הראשון שיצאתי אליו אחרי שחליתי היה רחוק מלהיות מושלם. הייתי אחרי יום של טיפולים, התכתבנו קצת באפליקציה וקבענו להיפגש בירקון. הגוף שלי היה מותש אבל לבטל את הדייט היה מבחינתי לתת לסרטן לנצח. כל הדייט הלכנו יחד בירקון, אבל מה שבאידיאל היה יכול להיות רומנטי הפך למסע מעייף. בלי מים או אוכל כשהגוף מותש, רחוק מאוד מלהיות ערב כיפי. כשהגענו אליו לאוטו, לקח לי קרוב לעשר דקות להתיישב מרוב שכאבו לי המפרקים. דייט שני לא היה, אגב לא בגלל זה, חיבור אמיתי לא היה שם מלכתחילה.
דייט נוסף היה אחרי שכבר החלמתי, אחרי שכבר סיימתי עם ההקרנות ויצאתי לעולם הרווקות עם כוחות מחודשים. במהלך הדייט סיפר הבחור שהוא חולה בסוכרת ועל ההתמודדות עם הקושי. אמרתי שאני מבינה אותו כי החלמתי מסרטן, כך שהתמודדות עם מחלה היא לא דבר זר. מאותו רגע השיחה שינתה קו, הוא התרעם על העובדה שלא כתבתי את זה באפליקציה או שסיפרתי לפני. העובדה שהחלמתי כבר לא הייתה פקטור והוא לא הניח לזה "יכולת למות" אמר. אבל לא, לא מתתי. "ההבדל ביני לבינך הוא שאני החלמתי, אתה עדיין חולה", בפועל התכוונתי לומר שלא רק שלא מתתי, אלא שאני חיה ואני רוצה אהבה אמיתית עם אחד שלא יירתע מהמסע שעברתי. עם אחד שיידע להעריך את תעצומות הנפש שהיו לפני ואת האבנים בתיק שאני סוחבת מאז.
כשחברות מנסות להכיר לי גברים או כשאני מתכתבת באפליקציה זה הופך להיות התיק הכבד שאף אחד לא רוצה להתקרב אליו. למרות שכל אחד סוחב תיק, לשלי יש שם מאיים יותר כנראה. העליתי תמונות באפליקציה שישקפו כמה שיותר את המציאות שאיני מתביישת בה, זו אני עם שיער קצר. אם זה ירחיק או יאיים זה מראש לא מתאים, ועם כל הכאב והקושי זו גם אחלה מסננת.
עוד ב-mako בריאות:
>> חיסון לקורונה: הסיבה שכואב לכם במקום ההזרקה
>> 29 מתים: המדינה שהצליחה להשתלט על הקורונה
>> הוכח: התבלין הזה עוזר לשריפת שומן בגוף
"הרגשתי שהגוף שלי בגד בי. אחרי הניתוח הרגשתי פגומה פיזית, לא סימטרית"
גל ביפול, בת 33, גרה בתל אביב, חלתה בסרטן העור בגיל 25
הסרטן תפס אותי בגיל 25, באמצע התואר השני בגנטיקה ומיקרוביולוגיה. עברתי כמה חודשים אינטנסיביים של כריתה והחלמה, הסרטן כבר היה מאחורי, והחלטתי שאני חוזרת למחלקה האונקולוגית שבה טופלתי כמתאמת מחקר קליני. לאחר שנה של עבודה עם חולי סרטן, הבנתי שאני חייבת לחשב מסלול מחדש, והחלטתי ללכת אחרי החלום שלי, ריקוד. הפכתי את התחביב שתמיד היה ברקע לפרנסה העיקרית. הבנתי שהזמן של כולנו כאן קצר ממה שאנחנו חושבים. ניהלתי עסק מצליח לריקוד, התחלתי לעשות ליווי עסקי ליזמיות, וכיום אני עושה במקביל תואר שני במנהל עסקים באונ׳ ניו יורק.
עברו 8 שנים מאז הסרטן, החיים נמשכו במלוא המרץ, ולכאורה הכל בסדר. בדיוק בגלל זה, חשוב להזכיר לחולים, למחלימים, ולסובבים אותנו: לפעמים לא הכל בסדר, וזה בסדר גמור.
"היו לי חששות רציניים לגבי איך תהיה אינטראקציה מינית. היה לי קשה לדמיין את האפשרות שמישהו אחר יראה את הגוף שלי. האם הוא ישים לב לצלקת? האם הוא יחשוב שאני מעוותת? האם זה יוריד לו ממני?"
כמו חולי סרטן רבים, הרגשתי שהגוף שלי בגד בי כשחליתי. אחרי הניתוח הרגשתי פגומה פיזית, לא סימטרית, והיו לי חששות רציניים לגבי איך תהיה אינטראקציה מינית. היה לי קשה לדמיין את האפשרות שמישהו אחר יראה את הגוף שלי. האם הוא ישים לב לצלקת? האם הוא יחשוב שאני מעוותת? האם זה יוריד לו ממני?
את הפעם הראשונה אחרי הניתוח אני זוכרת בבירור. זה היה עם גבר שכבר הייתי איתו בעבר והשאלה הראשונה שהייתי חייבת לשאול היא אם הוא שם לב שמשהו השתנה. התשובה הכמעט אוטומטית וכנה הייתה "כן, אז מה?" בום. בבת אחת הבנתי שזה שיש לי צלקת, שהגוף שלי לא ״מושלם״, זה לא אישיו. זה בסדר. לכולנו יש צלקות, פנימיות וחיצוניות. הסרטן תמיד יהיה חלק מסיפור חיי, אבל הוא לא מגדיר את הזהות שלי. הוא לא פקטור כשאני מחפשת אהבה. אני אני, היה לי סרטן, אבל יש עוד כל כך הרבה חלקים מעניינים בסיפור שלי.
ליהי וגל הן חלק מקהילת "חלאסרטן"- קהילת החולים והמחלימים הגדולה בישראל המספקת מעגלים של תמיכה, הזדהות, השראה, חברות ורצון טוב על מנת לשקף את הצרכים הייחודיים למערכות המטופלות ובכך לשנות את תרבות הטיפול בסרטן.