לתומר בריח ואביחי רוזנברג, מייסדי המטבע המקומי "הלירה הירושלמית", חשוב להבהיר שהם לא צמד אלטרואיסטים, ושאין זה עוד מיזם קהילתי של צעירים נאיבים עם כוונות טובות. "אנחנו לא רוצים להיתפש כמיזם נחמד", הם אומרים בשיחה עמם בבית קפה ירושלמי הומה. "השאיפה היא לגרום לכל אדם בירושלים להבין איך שימוש בלירות יכול לעזור לו, וככל שיהיו לו יותר לירות הוא יוכל לקנות יותר מוצרים, ובזול. יש כאן אינטרס כלכלי אישי מובהק שמתוכו נובע האינטרס הקהילתי – וכולם מרוויחים", אומר רוזנברג.
"הלירה הירושלמית" הושקה לפני כחודש בתום תהליך שארך שנתיים. זו פלטפורמה מקוונת של מטבע מקומי משלים, שפועלת בפייסבוק ובאתר נפרד, ומבוססת על קבוצות יד שנייה וקח־תן מקומיות שפורחות ברשת החברתית בשנים האחרונות וזוכות לפופולריות גדולה. הלירה לא נועדה להחליף את השקל אלא להיסחר לצדו, וכך לאפשר לאנשים בתוך קהילה להגדיל את ההכנסות שלהם בשקלים (אם הם מוכרים) או להקטין את ההוצאות בשקלים (אם הם קונים), וכך גם לחזק את הקשר הכלכלי בין אנשים פרטיים לבעלי עסקים קטנים במסגרת המקומית.
עוד ב-mako כסף:
- אם תפסיקו לקנות בגדים לא תצאו מהחובות
- כל מה שצריך זו ילדה אחת שרוצה לצבוע את הבית
- אתם לא באמת צריכים את כל הדברים האלה בארנק
אני שכיר, עם הכנסה קבועה, קונה ברשתות גדולות וזולות, מזמין מוצרים בעלי אקספרס, מה אני צריך את הכאב ראש הקהילתי הזה?
רוזנברג: "קודם כל אתה מקבל לירות חינם. מה אכפת לך? נרשמת לאתר – קיבלת 60 לירות. ואז יצאת לבר בעיר ושתית שתי בירות ב־15 שקל + 15 לירות, במקום ב־30 שקל. הבר זה עסק מקומי, אתה לא תלך אליו בסין. ואז אמרת לעצמך, 'גם חסכתי כסף, גם עזרתי לבעל העסק, אבל עכשיו אני רוצה להרוויח עוד לירות, כדי להמשיך לחסוך כסף', ואז תחשוב איזה דברים אתה יכול להציע לקהילה כדי לקבל עוד לירות – למכור חפצים ורהיטים בבית, להציע שיעורים פרטיים מיוגה ועד מתמטיקה, או שירותים מקצועיים כמו ייעוץ משפטי או תיקון מחשבים. אתה מפרסם מודעה באתר, מציע מוצר, מקבל במת פרסום חינם וגם מעלה את הביקוש, כי המוצר שלך זול יותר. המערכת עובדת כך שהמוכר קובע כמה אחוזים מתוך המוצר שהוא מציע למכירה הוא מוכן לקבל בלירות. לרוב הטווח הוא 30%־50%, ואז זה אומר שקנייה בשקלים דרך המערכת היא זולה בירושלים יותר מאשר בכל מקום אחר".
בריח ורוזנברג הם בני 28, בוגרי תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטה העברית – המקום שבו מטפחים את דור העתיד של נערי האוצר וכלכלני בנק ישראל. אבל במקום להצטרף לממסד או לאחת מהחברות הגדולות במשק כמו רבים מחבריהם, הם החליטו לשחות נגד הזרם. "במהלך הלימודים הרגשנו שההתנהלות של המנגנונים הכלכליים לא משרתת אותנו. הרגשנו שהמערכת מסורבלת", אומר בריח. "ככל שהכלכלה נהפכת גלובלית יותר והתחרות במשק גוברת אנחנו רואים ירידת מחירים, וזאת אכן התייעלות כלכלית. אבל ההתייעלות הזאת פוגעת בסחר הבין־אישי. אנחנו רוצים לשפר ולייעל את ההתנהלות הכלכלית המקומית – נישה חשובה שנשכחה בכלכלה בת־ימינו. לא רק בין מדינות מתנהל סחר חופשי, אלא גם בתוך קהילות. צמצום הסחר בין אנשים מגביר את הניכור החברתי ומחמיץ פוטנציאל כלכלי גדול. אתה רואה אנשים שיכולים להציע מעצמם כל כך הרבה, ומצד אחר אנשים שהיו שמחים לקבל את מה שיש להם להציע, אבל אין ניצול נכון של המשאבים. אנחנו יכולים להתנהל כלכלית בתוך הקהילה בצורה הרמונית ויעילה הרבה יותר". במהלך הפיתוח הצטרף למיזם אריה בן דוד, איש חינוך, אמן, יזם חברתי וממובילי תחום הקיימות בישראל, שהקים בין היתר את מיזם "כוורת" הפועל ברוח דומה ללירה הירושלמית.
החיים בירושלים משקפים באופן מובהק הן את הבעיה שבריח ורוזנברג מתארים, והן את הפלטפורמה הקהילתית שיכולה לספק לה פתרון. מצד אחד, זאת העיר הענייה בישראל, שסובלת כלכלית מעזיבה של אוכלוסייה חזקה ועסקים רבים בה מתקשים לשרוד לאורך זמן. עם זאת יש בה רוח קהילתית המעוגנת במסגרות כמו מינהלים קהילתיים בכל שכונה ורשת ענפה של ארגוני מגזר שלישי ועמותות חברתיות. "ניסינו למצוא פתרון שאנחנו יכולים להכניס למשק, אבל לא כזה שבו אנחנו מספקים את העזרה כמו בצדקה, אלא מסגרת שהאנשים בקהילה עצמה עוזרים זה לזה", אומר רוזנברג.
למיזם יש שתי מטרות מרכזיות. הראשונה היא להנגיש מידע בתוך הקהילה: להעניק לבתי עסק, בעלי מקצועות ואנשים פרטיים בעיר פלטפורמה נוספת להציע את מרכולתם לסביבה שהם חיים בה. "עצם החיבור בין אנשים יעלה את נפח המסחר בתוך הקהילה ויגביר את היעילות הכלכלית של המשאבים הקיימים בה", אומר בריח.
החלק השני הוא הייצור של המטבע המקומי, שמאפשר כוח קנייה גדול יותר בתוך הקהילה. "המטבע הזה לא יכול לשמש אנשים לשום דבר מלבד סחר. אי אפשר לקנות בו דירה, אי אפשר לקנות בו מניות, אי אפשר להשקיע אותו בבנק, ואף אחד לא חייב אותו לאף אחד. הוא אך ורק למטרות סחר – הכסף הזה לא מייצר כסף", מסביר רוזנברג. "יש לזה משמעות כלכלית גדולה. עם 100 לירות הדבר היחיד שאתה יכול לעשות הוא להוציא את הכסף בתוך הקהילה, וכך יכולה להיווצר פעילות מסחר גדולה הרבה יותר בתוכה".
הלירה הירושלמית מצטרפת לדור חדש ומתוחכם של מטבעות מקומיים ברחבי העולם. בשנה שעברה נכתב כאן על מטבע אית'קאש הפועל בעיר הקטנה אית'קה שבמדינת ניו יורק, וכמוהו פועלים עוד מטבעות מקומיים רבים בקליפורניה. גם באירופה מוכת המשבר פותחו מטבעות מקוונים חברתיים, ובראשם מיזם CENT־D שהוקם ביוזמת האיחוד האירופי ונועד ליצור כלים דיגיטליים להעצמה של קהילות מקומיות. "הלוקליות היא קלף חזק במסחר כיום. שני מרחבי המסחר החזקים באינטרנט הם יד2 וקבוצות פייסבוק מקומיות. אבל פייסבוק לא מותאם למערכת מסחר, ואנחנו רוצים לפתור את זה", אומר בריח.
עליית המטבעות המקומיים מתאפשרת בעיקר הודות לקדמה הטכנולוגית, שמורכבת משילוב של מהפכת הסמארטפונים והאפליקציות עם יכולת שיתוף מיידית ואינסופית ברשת. למעשה, כל אדם יכול להקים מסגרת של מטבע מקומי, בלי צורך בגב פיננסי של בנק או משקיעים גדולים ובלי צורך באישורים והליכים ביורוקרטיים שמהווים חסמי כניסה למערכת הפיננסית.
המגמה הזאת החלה לאחר המשבר הכלכלי העולמי, שמלבד השלכות כמו הגדלת הפערים ומכת אבטלה מזעזעת בקרב צעירים במדינות כמו יוון וספרד, גם יצר משבר אמון קשה בין הציבור לבין הממשלות והבנקים המרכזיים – שלא רק איפשרו לענקיות פיננסים לחולל משבר עולמי הרסני על חשבונם של מיליארדי אנשים, אלא גם העניקו להן חילוץ בטריליוני דולרים מכספם של משלמי המסים. ובזמן שהבנקים הגדולים התאוששו במהרה לרמות רווחיות חסרות תקדים, רבים מתקשים להתמודד עם המציאות הכלכלית שהתגבשה אחרי המשבר, המורכבת מיוקר מחיה מאמיר ושוק תעסוקה מקרטע.
"הרעיון המקורי של הלירה החל בגלל המחאה החברתית, אבל לא רצינו לפתח משהו כאקט מחאתי, אלא כדי לעשות שינוי במו ידינו", אומר בריח. "חיפשנו דרך להשפיע על הכלכלה ועל החברה בלי לבקש עזרה ממקבלי החלטות, ובלי להציג למקבלי ההחלטות רשימת דרישות ולומר להם 'כך זה צריך להיעשות', כמו במחאה".
הלירה הירושלמית היא עסק כלכלי גם עבור הכיס האישי של מקימיה. את אתר האינטרנט הם הקימו בשיתוף חברת גרופ־מרקט, שמתמחה ביצירת פלטפורמות עמית לעמית (P2P) באינטרנט ומארחת קהילות מסחר ויוזמות דומות כמו "גליל מרקט", שמוקמת בימים אלה. הם מקבלים שכר מגרופ־מרקט כדי לפתח את הפלטפורמה ולעבוד בה במשרה מלאה, ובנוסף גובים עמלה של אחוזים בודדים על עסקות שמבוצעות באתר. "אני מקבל מהם משכורת כי זה פרויקט הדגל שלהם", מסביר בריח. "אנחנו מאמינים שהעולם הכלכלי משלב רעיון עסקי עם אג'נדה חברתית, וכאן יש אינטרס כלכלי אמיתי לכולם – לנו, לתושבים ולבתי עסק בקהילה", אומר רוזנברג.
אפשרות הכנסה הם מספקים גם למנהלי הקהילות בפייסבוק, שרובם הגדול עושה את המלאכה בהתנדבות. "אנחנו פונים למנהלי קבוצות קהילתיות בפייסבוק – למשל קבוצת נחלאות, ומציעים להם לעבור לפלטפורמה של הלירה הירושלמית", אומר בריח. "מנהל הקבוצה צריך לעבוד בהתנדבות, מסביב לשעון, כדי לנהל את הקבוצה הזאת – כדי שקבוצה תהיה מוצלחת צריך לשמור שהפוסטים יהיו ראויים, לגנות אמירות גזעניות ושוביניזם, להוציא ספאמרים ולדאוג שאנשים לא ינסו לקדם את עצמם באופן שמפריע לשאר חברי הקבוצה. זו עבודה לכל דבר, והאנשים האלה כל הזמן מתעסקים עם הקבוצה כדי לשמור על הרמה שלה. ומי שלא מקדיש לזה תעסוקה שוטפת, הקבוצה שלו לא מחזיקה מעמד". כל מנהל מקבל בין 1%־8% עבור כל עסקה, לדברי השניים.
עד כה פורסמו באתר מאות מודעות של מוצרים שונים, היקר שבהם רכב פז'ו ב־60 אלף שקל, וגם מוצרים כמו מקבוק פרו יד שנייה ב־7,000 שקל (או 3,500 שקל + 3,500 לירות) ומדיח כלים ב־750 שקל (שמוצע לחילופין ב־750 לירות), כולם מאנשים פרטיים. נכון לפרסום הגיליון מונה קהילת לירה ירושלמית 750 איש.
"היעד שלנו הוא רישום של כמה מאות בתי עסק ירושלמים עד אוקטובר, ו־60־80 אלף משתמשים", אומר בריח. "זה נראה לי קשה מאוד. אני אהיה מרוצה גם עם חצי מזה".
יודעים מה הסיפור הבא שלנו? כתבו אלינו money@mako.co.il
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
מספר הפליטים החדשים בגרמניה צנח
משרד התשתיות הורה לעצור את מבחני הפקת הנפט בגולן
