לפני שלושה עשורים נשים עשו היסטוריה כשהחלו להשתלב בעולם העבודה הגברי. איש לא הטיל ספק ברעיון שההתקדמות הזו תשפר את מצבן הכלכלי של המשפחות. נשמע הגיוני - עוד מפרנס שווה עוד כסף. למרבה האבסורד, מאז שמשפחות כוללות שני מפרנסים - גברים ונשים - המצב הכלכלי הדרדר ומשפחות רבות יותר מתרוששות ועוברות משברים כלכליים.
כלומר, במידה ונשים יוצאות לשוק העבודה ומביאות משכורת חודשית נוספת, המשפחה אמנם תרוויח 75% יותר מאשר אותה משפחה בדור הקודם, אבל באותה עת היא תסבול מירידה של 25% ביכולת שלה לכסות את עלות המחיה שלה.
עוד ב-mako כסף:
- כל מה שצריך זו ילדה אחת שרוצה לצבוע את הבית
- אתם לא באמת צריכים את כל הדברים האלה בארנק
- המפה שמציגה את כל הספינות המסחריות על הים
הסיבה הראשונה לכך, לפחות עד כמה שידוע לנו, היא העובדה שהיום בני אדם מבזבזים הרבה יותר כסף - אנשים צורכים הרבה יותר ממה שהם מרוויחים ויותר ממה שהם יכולים להרשות לעצמם. זו בדיוק הסיבה בגללה הם נכנסים לחובות. על אף שזה נשמע הגיוני מאוד, המציאות בפועל שונה לגמרי.
ספר אמריקאי רב מכר מנפץ את הסטיגמות לגבי תרבות הצריכה וחוקר מדוע הורים צעירים בארצות הברית לא מסתדרים כלכלית. התשובה, אם עדיין לא הבנתם, היא לא צריכת יתר. הספר, The Two-Income Trap: Why Middle-Class Parents are (Still) Going Broke (מלכודת שני המפרנסים: למה הורים מהמעמד הבינוני (עדיין) מרוששים), רלוונטי מתמיד למצב הכלכלי בארצות הברית. הספר נכתב על ידי אליזבת׳ וורן, פרופסור למשפטים באוניברסיטת הארוורד, יחד עם בתה, אמיליה וורן טיאג׳י, יועצת עסקית.
אחד המיתוסים הידועים ביותר בעולם הכלכלה, שאותו הן מנפצות בספר, הוא ״מיתוס צריכת היתר״ - ההנחה הרווחת היא כי משפחות מוציאות את כספן על דברים מיותרים כדוגמת בגדי מעצבים, ארוחות במסעדות וגאדג׳טים, וכך הן נכנסות למשיכת יתר (אוברדרפט). בספר טוענות המחברות שלמרות שלל המותגים ותרבות הפנאי הפורחת, משפחות אמריקאיות מוציאות 21% פחות על בגדים מאשר משפחות זהות בשנות ה-70.
במובנים מסוימים, הצריכה דווקא ירדה. משפחות קונות הרבה יותר מוצרים, אבל המוצרים עצמם עולים פחות. בעבר, קנייה של זוג נעלים, חליפה וסט בגדים לילדים הייתה יכולה להסתכם ב-750 דולר. היום, לעומת זאת, כל אחד יכול להיכנס לחנות של H&M ולקנות בגדים זולים בהרבה שלא יעברו יחד את ה-100 דולר במקרה הרע.
עלייה של 570 אחוז בחוב לחברות האשראי
עם זאת, המיתוס נותר בעינו בקרב האמריקאים. מבחינתם, ככל שאתה מבזבז יותר כסף על ״מותרות״, אתה חופר לעצמך את הבור הכלכלי שממנו לא תוכל לצאת. וורן וטיאג׳י טוענות שהאמריקאים נאחזים כל כך חזק במיתוס לא משום שהוא נתמך על ידי ראיות מוצקות, אלא משום שזו דרך מנחמת לתרץ חדשות רעות. ״זה ברור שיש משפחות שקונות יותר מדי״, מסבירות וורן וטיאג׳י. ״אבל אין ראיות מחקריות של 'מגיפה' לבזבוז יתר, בטוח ששום דבר שיכול להסביר את המצב הכלכלי המדרדר בשנים האחרונות: עלייה של 255% בשיעור ההלוואות, עלייה של 430% בפשיטות הרגל ועלייה של 570% בגידול חוב כרטיסי האשראי״.
לפי טענתן של וורן וטיאג'י, חלק משמעותי מפשיטות הרגל בארצות הברית מורכב ממשפחות עם שני מפרנסים. לפי המחקר שהן עשו מתברר שכמעט תמיד משפחות מהסוג הזה יהיו במצב גרוע יותר כלכלית מאשר עמיתיהם עם הכנסה אחת, על אף שהכנסותיהם גבוהות ב-75%. ההורים מהמעמד הבינוני של היום סובלים ממשבר כלכלי חסר תקדים ובלתי צפוי לחלוטין, ולמרבה התדהמה, יציאת בן זוג נוסף לעבודה הפכה את המשפחות לפגיעות יותר.
איך זה קרה? וורן וטיאג׳י מספקות ראיות משכנעות לכך כי האשמה אינה "צריכת היתר", כפי שמבקרים רבים טענו. במקום זאת, הן מצביעות על עלויות שעולות בהתמדה - בריאות, הוצאות על ילדים, הלוואות וריביות וכמובן הוצאות הדיור. הן מנמקות כי אחת הבעיות המרכזיות היא מדיניות הבנקים ומשרדי האוצר שמאפשרים קבלת הלוואות ללא ביטחון כלכלי אשר גורם, בסופו של דבר, לנזקים כלכלים כבדים. או במילים שלה (שתל אביבים ישמחו לשמוע): ״משפחות לא פושטות את הרגל בגלל הוצאה על קפה לאטה. משפחות פושטות את הרגל בגלל משכנתאות מפלצתיות״.
בינתיים בישראל, המצב גרוע יותר
אם המיתוס האמריקני שגוי, מה באשר לישראל? האם גם פה קיימת אותה בעיה כמו בארצות הברית או שהמצב פה שונה? התשובה המהירה היא כן, המצב פה דומה לחלוטין לארצות הברית, אם לא יותר גרוע. בחודש ספטמבר האחרון פרסמה החטיבה למידע ולסטטיסטיקה של בנק ישראל נתונים, שלפיהם חל זינוק בהיקף החובות של משקי הבית. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה גם כי בתל אביב שליש מההוצאות מופנות לדיור (אשר זוכה מדי שנה להימצא ברשימות הערים היקרות ביותר בעולם), ובנוסף פורסם ששליש ממשקי הבית בישראל נמצאים במינוס של לפחות עשרה חודשים בשנה או יותר.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ההוצאה "הכבדה" ביותר של המשפחה הישראלית הממוצעת היא על דיור - כרבע מההכנסה של משק הבית מופנית לכיסוי המשכנתא או לשכירת הדירה, וביחד עם הוצאות כמו ארנונה ואחזקה מדובר בסכום של כ-4,500 שקל מתוך ה-13,000 שקל שיש למשפחה ממוצעת. הסעיף השני בגודלו הוא הוצאות התקשורת והתחבורה - למעלה מ-2,000 שקל בחודש ואחריו, מגיע סעיף המזון שמסתכם בכ-1,700 שקל בחודש. דווקא הוצאות הפנאי נמצאות בסוף הרשימה ולא נחשבות להוצאות המשמעותיות בסיכום החודשי. אז גם אם תבזבזו החודש מעבר לרגיל, לא זאת הבעיה ולא זאת מה שיחריף את המצוקה הכלכלית שלכם.
מדי תקופה, או מדי נאום של פוליטיקאי בכיר בממשלה, חוזרים ומשמיעים לנו שהמשק הישראלי נחשב לאחד היציבים בעולם עם צמיחה מתמדת מדי שנה. אך בעוד המשק דוהר, כנראה, קדימה, מעמד הביניים מרגיש תקוע. בעשור האחרון השכר הריאלי הממוצע בישראל עמד במקום (שכר שהותאם לשינויים כתוצאה מהאינפלציה). בשנות ה-80 עלה השכר הממוצע בכ-2.95% בכל שנה, בשנות ה-90 השכר עלה בכ-1.07% ובעשור הראשון של שנות האלפיים הוא עלה רק בכ-0.2%. בשנים האחרונות השכר עלה רק בכ-0.39% בכל שנה.
ומה עם יוקר המחייה בארץ? זה כבר הפך לסוג של בדיחה. כל הנתונים והמחקרים שהתפרסמו בשנים האחרונות מציגים מצב עגום למדי שבו ישראל נמצאת במקום הלא מכובד בראש כל רשימה של יוקר המחייה - דיור, אוכל, חינוך, פנאי וכדומה. כל זה קורה לאחר המחאה החברתית של שנת 2011 שניסתה למחות ולעצור, ללא הצלחה, את המשבר. הצרכן הישראלי משלם פי שניים כמעט על הכול - מדלק ועד שכר דירה, עשרות אחוזים יותר על כל סעיף שמרכיב את סל ההוצאות החודשי שלו. למרבה ההפתעה השכר החודשי נשאר במקום ולא עולה בהשוואה לשאר העולם.
בהקשר הזה מעניין להיזכר בדבריו של פרופ' ירון זליכה, כלכן ולשעבר החשב הכללי במשרד האוצר, בסדרה הדוקומנטרית "מגש הכסף". ״הצריכה בישראל נעה בין 55 ל-56 אחוז מהתוצר. במערב זה סביב ה-65 אחוז, וזה מצביע גם על שיעורי עוני מאוד גבוהים, כי חסרים מקומות עבודה. בישראל מדובר במספר מקומות העבודה המשוקלל הנמוך בעולם המערבי. התוצאה היא שזה שוק של מעסיקים, שיכולים להרשות לעצמם להדיר ולהרחיק״, אומר זליכה בסדרה.
לפי דבריו של זליכה במידה והמדיניות הממשלתית לא תשתנה, המצב בארץ ימשיך להתדרדר, חלום הדירה יהיה רחוק יותר, ההלוואות והמשכנתאות ימשיכו לטפס ובסופו של דבר הבועה תתפוצץ: ״למרות שלפי רמת העוני שלנו אנחנו צריכים לצמוח בלפחות ארבעה אחוזים לנפש, אנחנו צומחים באחוז לנפש. מחקרים בכל העולם מראים שאם המדינה היא דמוקרטית, מחולל העוני המרכזי הוא המדיניות הכלכלית (מדיניות הממשלה א.ד). המדיניות הכלכלית בשנים האחרונות מבצעת התקפה מאורגנת על מעמד הביניים״.
יודעים מה הסיפור הבא שלנו? כתבו אלינו money@mako.co.il