במשך כמחצית השעה, "צבא המתים" (שעולה בנטפליקס מחר, ב-21.5) נראה כמו התיקון הגדול של זאק סניידר. קרוב לעשור בילה סניידר בעולמות הקומיקס של די.סי כבמאי ("איש הפלדה") וכמפיק ("יחידת המתאבדים"), וצבר שם בעיקר ערימה של סרטים נפוחים, נטולי הומור ומאוד מאוד לא כיפיים. והנה הוא מתחיל את ההמשכון לסרט הביכורים שלו מ-2004, "שחר המתים" - בעצמו רימייק לקלאסיקה של ג'ורג' רומרו - ומה אתם יודעים, כיף גדול. אנחנו באפוקליפסת זומבים שסניידר מתפנן עליה משל היה גאי ריצ'י, ולא זו אף זו, שימו לבסיס העלילתי: בלבה של לאס וגאס, שנכבשה בידי הזומבים ונאטמה לחלוטין מהעולם החיצון, ננטשה כספת עם המון מזומנים. במילים אחרות, אנחנו בהכנה לסרט שוד - ספציפית "אושן 11" - בתוך סרט זומבים. בום, לא תגידו לא בום. אבל אז קורה דבר רע ל"צבא המתים": הוא מתחיל.
באקספוזיציה ארוכה באופן חריג, "צבא המתים" מבטיח לנו שתי הבטחות: ראשית הוא אומר, אל תדאגו, זה לא עוד סרט אפוקליפסת זומבים; זה רק הרקע, זה היה כבר, ועכשיו זה פשוט המכשול הכי גדול - ובמה נמדד סרט שוד אם לא במכשוליו - בדרך אל הכסף הגדול. שנית הוא אומר, הולך להיות לכם אכפת מהדמויות האלה. בראש ובראשונה מסקוט וורד (דייב בטיסטה), שסוג של הציל את העולם מהזומבים ועכשיו עובד כטבח באיזו מזללה, אבל גם מכל הצוות שהוא אוסף כדי לבצע את ג'וב הזומבים הגדול: החייל ונדרהון (עומארי הארדוויק), המכונאית והמאהבת לשעבר של וורד, מריה (אנה דה לה רגרה), המבריחה לילי (נורה ארנזדר), כולם. והעניין הוא ששתי ההבטחות מופרות בערך ברגע שהאקספוזיציה מסתיימת והסרט מתניע.
מן הסתם אין מה לבוא בטענות לסניידר על זה שבסרט הזומבים שלו יש זומבים, אבל צריך אמפתיה ברמת כוח-על כדי לפתח איזושהי אכפתיות כלפי גלריית הדמויות של "צבא המתים". זה קורה בגלל כתיבה רעה וליהוק שנע בין הצפוי לפושע: בטיסטה חביב, אבל התפקיד הזה ממש זועק "לא היה לנו כסף לשלם לדה רוק", והאספקט שסרטי אנסמבל מהסוג הזה קמים ונופלים עליו - דמויות המשנה, תמיד דמויות המשנה - הוא בכלל טוטאל לוס. אני מניח שטייסת המסוקים מריאן (טיג נוטארו) נכתבה כדמות אקסצנטרית ואיזשהו פער ביצוע הפך אותה למעצבנת - נוטארו החליפה בתפקיד ברגע האחרון את כריס דלייה שנחשד בעבירות מין, אולי זה קשור - ואילו פורץ הכספות דיטר (מתיאס שווייגופר) זאת כבר תעלומה בסדר גודל של ססקווץ'. מילא זה שההפוגה הקומית שלך היא דמות של גרמני, זה עוד נניח סוג של מחשבה מחוץ לקופסה, אבל השורות שנכתבו עבור הדיטר הזה והאופן שבו שווייגופר מגלם אותו גורמים לתחושה ש"צבא המתים" ניגש למכרז על יצירת הדמות הבלתי נסבלת ביותר בסרט אי פעם, וניצח.
מה שמקזז חלקית את הכשל הכתיבתי-ליהוקי הוא האקשן, בדגש על פיצלוחי ראש (למה, למה לא הקדשתם לתסריט את אותה תשומת לב שהקדשתם לכל אחת ממיליארד הגולגולות המתנפצות). גם הבלחות של צחוק מזדמן מצליחות לבצבץ בין הריסות הכתיבה, בעיקר כשכל העסק נהיה מקאברי, אבל בד בבד מתברר שלא פשוט להתנער מתרדמת חורף כמו זו שעברה על חוש ההומור של סניידר בגלות די.סי, כי "צבא המתים" מנסה להצחיק הרבה יותר משהוא מצליח. דבר נוסף שנראה שדבק בסניידר הוא הפאתוס המוגזם של די.סי; כאן זה מתבטא בקו עלילה מרכזי וכושל לחלוטין שעוסק ביחסים של וורד עם בתו קייט (אלה פורנל). זה כבד, זה גנרי, זה תופס הרבה יותר מדי דקות מסך, ובעיקר זה מדגיש את הפספוס הכי גדול כאן: השוד. הפאקינג שוד שלשמו התכנסו.
"צבא המתים" הוא סרט זומבים משביע רצון פלוס - הוא אפילו טפשי במקומות הנכונים, מה שמאפשר לסלוח לו על חורי עלילה גדולים כבולענים, כמו למה חבורה של פייטרים מנוסים יוצאת לשטח עוין בלי מכשירי קשר - אבל הוא סרט שוד גרוע. הרי כל האדרנלין הקולנועי של סרטי שוד הוא התכנון לפרטי פרטים, השילוב כוח-מוח, התחושה שאתה כצופה שותף לתכנית אולטרה מתוחכמת ולכן גם מועד להיות מופתע כשהדברים ישתבשו. שום דבר מזה לא קורה כאן, כי סניידר פשוט פורש את התכנית ואז מראה לנו אותה מתבצעת. ממש ככה. זה כאילו מוזר שבמאי מנוסה כל כך לא מבין מה בעצם אנשים אוהבים בסרטי שוד, אבל מצד שני זה זאק סניידר, האיש שמעולם לא הבין שכל הכיף בסרטי גיבורי-על זה הכיף.
יש ממה ליהנות ב"צבא המתים". למען האמת יש הרבה יותר משהיה בכל סרט אחר של סניידר מאז "השומרים", אולי אפילו מאז "שחר המתים" (שאגב, מנותק עלילתית לחלוטין מההמשך, אבל הייתי ממליץ לצפות בו סתם בשביל הכיף; הוא פשוט ענק). זה האקשן, זה הפיצלוחים, זאת חצי השעה הראשונה הנהדרת וזה גם הקליימקס, שבו סניידר, שמשמש כאן גם כצלם של עצמו, מייצר כמה אימג'ים איקוניים לתולדות תת-הסוגה הזומבית. אבל זה היה יכול להיות סרט גדול, ממש גדול, כי בבסיסו יש הברקה שאין דברים כאלה. אז לא כישלון מוחלט, אבל פספוס ענק.
"צבא המתים" אמור היה להיות סרט של וורנר ויוניברסל, אלא שב-2019 רכשה מהן נטפליקס את זכויות ההפצה. בשלב הזה הוזז סניידר מעמדתו המתוכננת כמפיק לכיסא הבמאי, ואילו המועד של עליית הסרט לשירות הסטרימינג נפל קרוב מאוד להפצתו של ה"סניידר קאט", גרסת הבמאי שלו ל"ליגת הצדק". סניידר התייחס לזה בעקיפין כשאמר שהפעם "אין עליי אזיקים או כבלים", רמז ברור להתערבות של וורנר ב"ליגת הצדק", אבל גם בסרטו העשירי (אם סופרים את "ליגת הצדק" פעמיים) מתברר שסניידר היה ונשאר במאי מוגבל שיודע לעשות רק דבר אחד באופן פנומנלי: למצוא דרכים חדשות לפצלח ראשים.