החיים, כידוע, הם בסך הכל מסע בין טרנדים מטומטמים שהילדים שלנו נטרפים מהם. את הרולאפס הצלחנו לנצח רק כדי לעבור למשקה מי קוקוס מופרז מחיר בשם "פריים". את היסטריית הקראנצ'ים כולם מכירים, וחלקכם בטח גם את הטרנד, המבחיל במיוחד, של מלפפונים חמוצים ענקיים. בשבועות האחרונים גילינו, לפחות הכבשים מבינינו, שאנחנו ניצבים אל מול מפלצת חדשה: בובות הפופ'Z של שופרסל.

למי שמנהל משק אוטרקי, נספר שעל כל קנייה ב-100 ש"ח בשופרסל מקבלים בובה דיסני זעירה בצורת מיקי מאוס, מיני, אנה ואלזה, סימבה, דונלד דאק וכדומה. אלו בובות שיצאו לכבוד מאה שנה לתאגיד דיסני ונראות, בגדול, כמו פסולת סינית שנפלה ממכולה ונארזה מחדש. יש 24 בובות, והמטרה היא - כמו פוקימונים, קלפי חבורת הזבל, בראול סטארס או כל דבר שהילדים שלכם התמכרו אליו - לאסוף את כולן.

עד כאן, אם אתם חיים בישראל ומגדלים ילדים, אתם בטח מעודכנים. הבובות הפכו להיסטריה, מתנהל שוק שחור להחלפת בובות בין אמהות, הורים בקבוצות וואטסאפ ופייסבוק ייעודיות נאבקים על השלמת האוסף (בובת נמו אמורה להיות הנדירה מכולם), ילדים מביאים אותן לביה"ס ומחליפים את הכפולות (או, כמו כליות ומתנחלים, מקפידים לתרום אחת) ולהיכנס איתם לסופר הפך לסכנות נפשות. כאילו, אפילו יותר מהרגיל.

צרכנים וצרכניות שאספו את הבובות גילו שחלק מהבובות שקופות ונעדרות תווי פנים, וחלק מושקעות ומפורטות יותר. בירור מעמיק יותר העלה שרוב הבובות השקופות הן הנשיות ואילו הגבריות - אם אפשר לקרוא לדונלד דאק גבר - הן המצוירות והמפורטות. רגע רגע, תהו צרכניות, האם שוב מדובר במקרה של הדרת נשים? הרי שופרסל כבר כיסתה פני נשים בסניף be בבני ברק עם עיגול סגול, יכול להיות שעכשיו מדירים גם את אנה, אלזה וסינדרלה? לא התקבלה תשובה חד משמעית בנושא, אבל כנראה שלא מדובר בהדרה, גם לא במטפורה לשקיפותן של נשים, אלא בייצור תעשייתי צ'יפי ולא אחיד שאף אחד לא טרח לתקן כי למה לא להרוויח עוד כמה אגורות אם אפשר.

אין ספק שזה נכלולי להגיע לכיס שלנו דרך הילדים, אבל זה הרי מה שחברות עושות משחר ההיסטוריה (או לפחות מאז שאכפת לבני האדם מהילדים שלהם, שזה פלוס מינוס שבעים שנה). אבל זה לא רק הילדים, אלא גם ההורים. גם לנו יש דחף להשלים סריה של בובות קטנות סתם כי מישהו אמר לנו. לכו תנתחו את הפסיכולוגיה האנושית של האיסוף, בטח פעם היה יתרון אבולוציוני לגזעים שהצליחו לשמור סט של עצמות או אבני צור או זרדים. זה מעורר בנו את היצר התחרותי, ציווי קדום כלשהו שגורם לנו לעשות דברים מרחיקי לכת כדי להשיג דברים שאנחנו לא צריכים רק כדי להביט בסיפוק על ערימה ולומר "כל זה שלי! מה שזה לא יהיה". 

טרנד בובות הפופ'ז מדכא יותר מאחרים, בעיקר כי שופרסל רושמת פה ניצחון די מדהים. מרשת שנחשבת ליקרה יתר על המידה - ושאוגפה על ידי קרפור החדשה, המוזלת והבורגנית מצד אחד ועל ידי אושר עד שוברת השוק ודומותיה מהצד השני - היא הצליחה לייצר תופעה. כמובן שבימים אלו אין דבר קל יותר מלהוציא מעל 100 ש"ח ברכישה ממוצעת. מה זה 100 שקל? לחם, טחינה, קורנפלקס ונייר טואלט. לעזאזל, נראה אתכם מצליחים להוציא פחות. נראה את הרשת הראשונה שתעניק בובה למי שיורד מ-100 שקל. אבל פתאום אנשים בסופר מקווים לעבור את ה-100, ולמעלה מכך - אנשים שמגיעים לקופה עם 370 שקלים, קונים עוד שני מוצרים כדי להגיע ל-400 ולקבל עוד בובה. מדובר בשיבוש של האינסטינקט הבריא האחרון שנותר לנו: לשלם פחות. 

אבל יכול להיות שדווקא מתוך האיסוף חסר התוחלת הזה, יצמחו תובנות חדשות בנוגע להתנהלות הצרכנית שלנו, ליוקר המחיה, לאינפלציה המשתוללת. כי יש משהו מאוד ברור בחישוב של בובה אחת על כל 100 ש"ח. זה אומר שתי בובות ב-200. עשרים בובות ב-2,000. אתם מגיעים לזה בקלות בחודש ובסוף, איכשהו, זה דווקא מדגיש את כמות הכסף שאנחנו מוציאים על אוכל. והתגובה האנושית הכי הגיונית אל מול אלבום פופ'ז מלא, שבו כל 24 הבובות, 2400 שקלים (בלי הבובות הכפולות, ברור), היא זעם מוחלט. כי אנחנו מקבלים נורא מעט בשביל כל אלפי השקלים שאנחנו מוציאים, ועכשיו זה נורא מעט פלוס בובה. והתחושה הלא נוחה שמשתלטת אל מול אסופת הבובות הזאת נובעת מההבנה ששוב עשו עלינו קופה, שוב התחזרו, קנו אותנו בחתיכת פלסטיק. ואם זה לא יגרום לנו לקום, סוף סוף, ולעשות שינוי, מה כן?