בשבוע שעבר עלה בארה"ב הסרט "מאק וריטה", שבמרכזו בחורה בת שלושים (אליזבת' לייל מ-"You") שמתעוררת יום אחד, לאחר מסיבת רווקות של חברה, בתור עצמה בת השבעים. לשמחתה, עצמה בת השבעים היא דיאן קיטון. בעצם, כמו "ביג" ו"פתאום שלושים" רק של גיל הזהב. בתור אישה בת שבעים, היא מגלה שהיא משוחררת מציפיות חברתיות, מכללי ההתנהגות המילניאליים ושאר מגבלות, היא בעצם חופשייה באמת. כאילו, בטח בסוף היא חוזרת לגילה הישן עם כל מיני לקחים, כמו בכל הסרטים האלו, מתישהו זה יגיע לטלוויזיה ונגלה.
מלבד "מאק וריטה", ראינו בשנים האחרונות בטלוויזיה ייצוגים מזדקנים מופלאים כמו "רק רוצחים בבניין" עם סטיב מרטין ומרטין שורט, את "Hacks" האדירה, "שיטת קומינסקי" ו"גרייס ופרנקי" הנטפליקסיות, אפשר לדחוף פנימה גם את "הכתר" כי בכל זאת, מה זקן יותר מבית המלוכה. בישראל – "שטוקהולם". וכמובן, "אף פעם לא מאוחר", הלהיט הקולנועי העכשווי והבאמת נהדר (גם אם לעתים נראית כמו סרטון ויראלי אחד ארוך לדאב), שבו אנחנו רואים את אמה תומפסון בעירום מלא מועצמת על ידי לארד שגילו כשליש מגילה.
אם נצא לרגע מהמסך, נגלה את הזיקנה גם באופנה. "Coastal Grandma", או כמו שתרגמה את זה שלי גרוס בבלוג שלה – סבתא על החוף, היא הטרנד הכי מעניין של השנה האחרונה, שבמסגרתו כל הנשים, צעירות ומבוגרות, מתלבשות ומתנהלות כמו גרושות בנות 65. מה זה אומר? בגדים בהירים, רצוי מפשתן. כובעי קש. פריטים יקרים ומעודנים לבית. המון צמחייה. קרמיקה יפה. "סבתא על החוף" הפך לטרנד טיק טוק לוהט ואת דיאן קיטון לאייקון האופנה שתמיד רצינו. לפני שבועיים מערכון מצחיק של ג'ימי פאלון וג'יין פונדה סגר את הפינה בנוגע לפופולריות של כל העסק, וגם פליילסט ספוטיפיי בשם "שירי קוסטל גרנדמה" צבר מעל 500 אלף עוקבים.
והאמת שלא מדובר רק באופנה, אלא באורח חיים שלם שדוגל ברוגע, באיכות גבוהה, במספיק שעות שינה ושכולל "להסכים להיות המבוגר האחראי", כך מהבלוג של שלי גרוס, "הסגנון הזה מעיד בעיקר על געגועים של דור שלם למישהי שתארח אותנו בביתה היפה, תכין לנו קוקטייל קיצי ותציע משהו קליל ליד ('ממילא הכנתי'). לא מכירה מישהי כזו? תהיי את המישהי הזו". בעצם, קוסטל גרנדמה זה קצת הגרסה הקיצית והאמריקאית של ה"היגה", הבאז וורד הסקנדינבי מלפני כמה שנים שגילם בתוכו גם סגנון (חורפי, נרות, צמר) וגם אידיאולוגיה (קרבה, משפחתיות, אירוח, סבלנות). למה לא, לקחנו.
עוד דבר זקן שחדר לתרבות הצעירה הוא הקרוזים, סגנון נופש ישיש במיוחד שהוא מעין ריזורט הכל כלול בלב ים, שהפך לנופשון לגיטימי גם בקרב אנשים שאינם פנסיונרים, כאילו לא עברו רק שנתיים מאז שה"דיימונד פרינסס" נתקעה במשך חודשים בלב ים בגלל הקורונה. אפרופו קורונה, דובר לא מעט על שובם של החוגים. אנשים באמוק של תחביבים והפעלות, דברים שהיו שמורים פעם לזקנים וילדים, אוכלוסיות שצריך להעסיק. מלאכות כמו גינון וקדרות, שבעבר נחשבו לתחביבים של מבוגרים תפסו תאוצה משוגעת בקרב מילניאלים.
@lexnicoleta GRAN EXPLAINED #coastalgrandmother ♬ This Will Be (An Everlasting Love) - Natalie Cole
לצאת מהמירוץ
כדאי לחדד: מה שאנשים הבינו זה לא שהם רוצים להיות זקנים, אלא את מה שזיקנה מסמלת עבורם – כסף, זמן פנוי, רוגע. עם עליית תוחלת החיים ובהנחה שיש לך חיסכון פנסיוני וביטוח בריאות פרטי, זיקנה כבר לא מסמלת את הסוף, את התפרקותו האיטית של הגוף לקראת הבלתי נמנע. היא מסמלת תקופת חיים, לא קצרה, שבה הגוף עדיין תקין והמחשבה צלולה והילדים גדולים והמשכנתא נגמרה ואפשר לטייל בעולם ולהיות, סוף סוף, חופשיים ומאושרים.
הקורונה, יש להניח, שיחקה תפקיד די משמעותי בתפיסה החדשה הזאת. המגפה העניקה לנו הזדמנות לתעדף את הבית, את הקשרים הקרובים, את עולמנו הפנימי והפסיכולוגי, להעריך את הטבע ואת הקרבה אליו. חיינו כמו פנסיונרים כמה חודשים, וגילינו שזה מדהים.
מונחים כמו "ההתנערות הגדולה" (ההתפטרות הנרחבת לאחר הקורונה והקושי לגייס עובדים חדשים) ו"התפטרות שקטה" (ההתעקשות של העובדים לא לעשות מעבר למוטל עליהם ולתעדף את הבית והמשפחה על פני העבודה) הם הכל תוצאה של זה. של ההבנה שאנחנו חיים חיים שלא בהכרח מתאימים לנו, שהחיים כל כך הרבה יותר גדולים מללכת לעבודה. אנחנו לא רוצים להיות וורקוהוליקים יותר, אנחנו מעדיפים משפחה, מימוש עצמי וחופשות על פני שעות במשרד. ואם זה יבוא על חשבון קידום, ובכן, מה לעשות.
עבור רובנו, החיים עולים הרבה יותר מדי כסף, דחוסים הרבה יותר מדי ומלאים בסטרס. רובנו תוהים מתי סוף סוף נוכל לנשום קצת. לא פלא שאנשים החליטו שהדבר האמיתי זה "לצאת מהמרוץ", כפי שמכנים זאת בראיונות קרייריסטים בני חמישים שעוברים לגליל כדי לגדל עגבניות. דור שלם הבין, שלושים שנה מוקדם מדי, שהוא מוכן לפנסיה. מצד אחד זה אסון, אבל מצד שני – לפחות יש לנו למה לחכות.