לפני קצת יותר משבוע החליטה הממשלה לסגור את ערוץ אל-ג'זירה בישראל. לא מפתיע, הדיונים על סגירת הערוץ לא חדשים וגברו עם פרוץ המלחמה. אל-ג'זירה הוא ערוץ קטארי ואוהד חמאס, ולא נהיה הראשונים להיפטר ממנו. שידוריו נאסרו בעוד מדינות בעולם, רובן דווקא ערביות כמו מצרים ואיחוד האמירויות, לאחר שנחשד בחתירה תחת השלטונות. גם בארה"ב היו עם הרשת לא מעט קונפליקטים, עוד מאז הפיגוע במגדלי התאומים שסוקר בה באופן אנטי-אמריקאי במובהק.
אפשר לדון באריכות בטיעונים בעד ונגד סגירת הערוץ בישראל. אפשר לדבר על חופש הביטוי, ולתהות אם מדובר בתקדים שיכול להביא לסגירה עתידית של כלי תקשורת נוספים שלא באים טוב לשלטון. מנגד אפשר לטעון שמדובר בערוץ שממומן על ידי אותה מדינה שמממנת את החמאס, וכזה שככל הנראה גם פוגע בביטחון המדינה. אבל במקום זה, בואו נעבור רגע לטיקטוק.
ארה"ב מאיימת לחסום את טיקטוק בשטחה, אלא אם חברת האם הסינית תמכור אותה לחברה בבעלות אמריקאית או כזו המאושרת על ידי ממשלת ארה"ב. מה יש להם נגד טיקטוק? בעיקר העובדה שמדובר באפליקציה הנכלולית מכולן מבחינת איסוף וכריית מידע, וגם זו שהממשל הסיני משתמש בה כדי להשפיע על דעת הקהל האמריקאית.
הדוגמה הכי מעניינת היא ישראל - לטענתם מאז שפרצה המלחמה קידמה האפליקציה סרטונים פרו-פלסטיניים ואנטי-ישראליים במודע ובכמויות עצומות, שהיו ככל הנראה הדבר השני הכי מזיק להסברה הישראלית (הראשון: ההסברה הישראלית). אם האפליקציה לא תהיה בבעלות סינית, השלטון הסיני לא יוכל להשתמש במידע שהיא כורה או להשפיע על האג'נדות שהיא מקדמת.
חסימת חברה בבעלות סינית בשטחה של ארה"ב לא תהיה מהלך חד-צדדי, גם סין לא ממש מקדמת בשטחה חברות אמריקאיות. באמצע 2014 הממשלה הסינית חסמה כמעט את כל שירותי גוגל בסין, כולל המפות, ג'ימייל ועוד. על כל מוצר אמריקאי שחסום בסין, יש מוצר סיני שהחליף אותו - "וויצ'ט" היא המקבילה הסינית של פייסבוק וטוויטר, "טנסנט" היא המקבילה הסינית לגוגל. סין למעשה נמצאת מאחורי מה שמכונה "חומת האש הגדולה", שבמסגרתה אין לאזרחים גישה החוצה לתוכן שלא מאושר על ידה.
נמשיך. במרץ לפני שנתיים ניתק פוטין את רוסיה מהרשת. לפי כתבה שפורסמה בדה מרקר, אזרחי רוסיה התעוררו יום אחד וגילו שאין להם פייסבוק, אין להם מייל או שירותי ענן, מוזיקה וסרטים. אין נטפליקס. אין אפל פיי. תארו לעצמכם לקום בוקר אחד ולגלות שכלום לא עובד. המטרה - לאפשר לאזרחים גישה רק למידע שהמדינה מעוניינת למסור להם. ברוסיה עדיין אפשר להשתמש בטלגרם, וגם ברשת חברתית רוסית בשם VK. עכשיו תעמידו פני מופתעים: גם לצפון קוריאה יש אינטרנט משל עצמה! שמו "קוואנגמיונג" ולאזרחים אין גישה לאף אתר שחיצוני לו, המדינה גם עוקבת אחרי צ'אטים ומיילים. ולמקרה שהיה ספק, גם לאיראן יש את "רשת המידע הלאומית" שמונעת ממידע לא רצוי מחוץ לאיראן להיכנס למערכת.
ההפרדה בין האינטרנט במערב לזה שבסין ובמדינות שונות שאפשר להגדיר כמאותגרות דמוקרטית, הוביל למונח מעניין בשם "ספלינטרנט": האינטרנט המפוצל. אם פעם הרשת הייתה גורם מאחד - לכל אזרחי העולם הייתה גישה לרשת העולמית - כיום יש המון מדינות שבכלל לא חיות באותו אינטרנט. האינטרנט העולמי האיץ תהליכי גלובליזציה והיינו בטוחים שזהו, עוד רגע כולנו כפר גלובלי שמאוחד תחת ערכי המערב, השפה האנגלית ויסודות הדמוקרטיה. אבל ברגע שכוחות אנטי-דמוקרטיים חזרו להתפשט בעולם, התברר שגם את הכבל הזה פשוט אפשר לנתק. האינטרנט יכול להיות כלי של חופש ושל ריבוי דעות, אבל באותה המידה הוא יכול להיות כלי בידי שלטון ריכוזי ודכאני.
ונחזור לאל-ג'זירה. ה"ספלינטרנט" לא חייב להיות רק פיצול לרשת העולמית, אלא בכלל, למציאות שבה אנחנו חיים. הרי מי שניזון מאל-ג'זירה ומי שלא רואה אל-ג'זירה חיים בשתי מציאויות שונות. ממש כמו שמי שרואה ערוץ 12 ומי שרואה ערוץ 14 חיים במציאויות נפרדות. הישראלים שלא רואים בערוצי החדשות תמונות של הרג והרס מעזה - חיים במציאות נפרדת מזו של שאר העולם. ממש כמו מי שניזון מסרטוני טיקטוק פרו-פלסטיניים ומי שמתגורר בישראל, או לפחות היה בה ב-7 באוקטובר. זה כבר לא רק לחיות בתיבת תהודה פרטית שמהדהדת רק את הדעות של עצמנו: זה ממש לחיות במקום שונה, עם אירועים שונים ועובדות שונות.
דיברנו כבר על עידן הפוסט אמת, על איך האמת הוגמשה והותכה לכדי עיסת פייק ניוז ודיפ פייק, על קריסת האובייקטיביות כערך ועל איך אנחנו מוכרחים להילחם בשקרים בעזרת עובדות. אבל האמת היא שעושה רושם שהקרב הזה כבר הוכרע. לא רק שלאמת אין משמעות יותר ולעובדות אין משמעות יותר, גם אין מציאות אחת. היא התפוררה לתתי מציאויות - מציאות של מדינות, מציאות של שבטים, ואפילו מציאות של אנשים פרטיים. העולם איבד את קביעות האובייקט, אין שום ממשות מוצקה מעבר לטווח הראייה המיידי שלנו, וגם עליו אין מה לסמוך מי יודע מה.
במובן הזה, סגירת אל-ג'זירה היא כיבוי של עוד מתג, סגירת עוד חרך שדרכו יכולנו להביט בעולם. וההתכנסות הזאת לראיית מנהרה צרה יותר ויותר, בין אם על ידי סגירת ערוצי תקשורת או הבנת העולם רק מתוך סרטוני טיקטוק, זו תמונת המצב, זה המימוש של הפוסט אמת. וזה הרסני, כי בסוף זה חלק מהמנגנון שמגביר את הבידול ואת המרחק בינינו לבין אחרים. זה מקשה על ראיית האחר, הבנתו וגם תחושת אמפתיה כלפיו. זה מקשה על האפשרות למבט ביקורתי ולפרשנות מורכבת של המציאות. וזה אולי טוב למשטרים ולתאגידי ענק, אבל זה לעולם לא ישרת את האזרח הפשוט.