שנת 2021 לא הייתה השנה שהביאה את הפודקאסטים לחיינו, אבל בישראל, היא בהחלט הייתה השנה שהפכה אותם מסטייה של מעטים לפול-און מיינסטרים. כבר אין כאן כמעט אנשים שלא ניסו לשמוע אפילו פרק אחד של פודקאסט; חלקם התחברו וחלקם סיננו "זה לא בשבילי". אם אתם שייכים לקבוצה השנייה, יש מצב שפשוט נפלתם על הפרק הלא נכון. ואם אתם חברי הקבוצה הראשונה - ברוכים הבאים, יש לנו הרבה על מה לדבר. אז גם עבור המנוסים, וגם אלה שרק רוצים לטעום: הנה (בסדר אקראי) רשימת הפרקים היפים, המעשירים והחכמים שיצאו השנה, בישראל ובעולם, ושכדאי מאוד להשלים תוך כדי הכניסה ל-2022.
-
הפודקאסט: עושים מזה סיפור, הפרק: שיחה עם אתגר קרת
אתגר קרת הוא מספר סיפורים מחונן לא רק בכתב אלא גם בעל-פה, ולמרבה המזל – נראה שהוא אוהב להתארח בפודקאסטים. כדאי להריץ את שמו בחיפוש בפלטפורמות הרלוונטיות, ואפשר פשוט להתחיל מהפרק הזה של "עושים מזה סיפור" – פודקאסט מבית "הארץ" הבוחן את מנגנוני הסיפור בהגשת הסופרת והתסריטאית מעיין רוגל ומומחה הסטוריטלינג ד"ר נועם פיינהולץ. קרת מתארח לשיחה על הומור ומספר אגב כך על הבקשה של אביו שהולידה את מערכון פלדרמאוס באולימפיאדה של החמישייה הקאמרית ("הבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף?"); על הפגישה המוזרה בברלין שהתגלגלה לסיפור "בוקר בריאות"; ועל בדיחה אחת של עוזי וייל ששווה את ההאזנה כולה. (ניב שטנדל)
-
הפודקאסט: אחד ביום, הפרק: לילה בנווה אילן
עוד לפני שביסס את מעמדו כהסכת הפופולרי בישראלי, פודקאסט האקטואליה של N12 החליט להסיט במעט את הזרקור: במקום להיעזר באנשי חברת החדשות ולעסוק באירוע אחד מהכותרות, הפעם הכותרת היא העיתונאים עצמם, והדרך שבה הם מנהלים את משדר החדשות בערב הבחירות. בעזרת שיחות זום והקלטות מאחורי הקלעים שאי אפשר להשיג במקום אחר, אלעד שמחיוף משרטט את הערב בו נתניהו, לפיד ובנט לחוצים בדיוק כמו מנו גבע ויונית לוי - כולם סופרים לאחור לקראת 22:00, שעת המדגמים. אז איך לוי הולכת לשירותים? ואיך חושפים את התוצאות לכתבים? אלה רק חלק מהשאלות שמקבלות כאן תשובה, והן מן הסתם יסקרנו גם את הצופים העתידיים. כי בניגוד לתחזיות פוליטיות שהתבדו, החוקים של טלוויזיה בשידור חי לעולם לא משתנים. (רועי אבן)
-
הפודקאסט: switched on pop, הפרק: תעלומת MONTERO
"MONTERO (Call Me By Your Name)" לא היה השיר הראשון שליל נאס אקס הוציא אחרי שיצא מהארון, אבל מצד שני הוא כן היה להיט הגאווה הראשון שהוציא מאז שיצא מהארון. השם מפרפרר לספר (ולסרט) "קרא לי בשמך", ויש מצב גדול שזה השיר הראשון שבו הוא ממש מדבר על יחסי מין עם גברים וזכור כמובן בזכות הלאפ-דאנס המפורסם שנתן לשטן בקליפ. ואם כל אלו לא סיבות מספיק טובות כדי לשמוע את הפרק שבו חברי הפודקאסט של Switched On Pop מפרקים את השיר, נסו את העובדה שהמפיק של השיר הוא ישראלי: עומר פדי בן ה-21. בחלק השני, והארוך יותר של הפרק, המנחים מפרקים את ההפקה המוזיקלית בשביל לנסות להבין את סוד הקסם של הראפר (והשיר הזה ספציפית), ונותנים רקע למי שעוד לא שמע על ילד הפלא הישראלי שכבש את המצעדים בארה"ב בשנתיים האחרונות. ואם כל זה *עדיין* לא מעניין אתכם, אז שתדעו שהם ממש מתאמצים לבטא "מיזרהי מיוזישנס" ו-"שרית האדד". (דור מאיר מועלם)
-
הפודקאסט: תחושת בטן, הפרק: על מיניות, אותנטיות ויציאה לאור
יצא לכם לראות סרטון של ניקיון, לקפוץ מהספה ולרוץ לנקות אבק? גם אתם מוצאים את עצמכם בוהים באיזו תכנית טלוויזיה שכוחת אל על אגרנים, ופתאום מתמלאים בפרץ אנרגיה לסדר את הדירה? ממש בדומה למקרים האלה, או כמו אחרון ספרי העזרה העצמית, הפודקאסט "תחושת בטן" הוא, יותר מהכל, זריקת האנרגיה שהייתם צריכים כדי לקום ולעשות שינוי בחייכם. אבל בניגוד לספרים הנבובים שחוזרים על עצמם ומלאים בקלישאות, המגיש מתן חכימי משיג את אותה המטרה באמצעות צלילה לשיחות עמוקות, מרתקות וכנות עם שלל אורחים, שעה בכל פעם.
בספטמבר השנה פורסם הפרק "על מיניות, אותנטיות ויציאה לאור", שמכיל שיחה של מתן עם היזמית החברתית והסופרת נרקיס אלון. חכימי ואלון מדברים על אומץ ועל חשיפה, על התפקיד שלנו בעולם – וכמה חשוב שנמצא אותו ונמלא אותו - ועל מקומה של מיניות בכל המארג העדין הזה, ותוך כדי מיישמים בדיוק את מה שהם מדברים עליו: נחשפים באומץ, מבלי להתנשא על מאזיניהם, ומעוררים השראה. פשוט ככה. (כרמל שטרן)
-
הפודקאסט: Not Past It, הפרק: קלטת הסקס של פריס הילטון
בזכות משפט האפוטרופסות של בריטני ספירס - אבל לא רק - שנת 2021 הייתה השנה שבה התקשורת עשתה חשבון נפש על היחס שלה לכוכבות הצעירות מתחילת המילניום. פרטנר מצוין להסתכלות הזו לאחור הוא "Not Past It": פודקאסט חדש למדי של רשת גימלט הפופולרית, שמתהדר בפורמט מושלם לכל הקהלים - מדי פרק המנחה (הקצת מעצבנת) חוזרת לאירוע היסטורי שקרה באותו שבוע, ומנסה לבחון אותו בזווית יותר מודרנית. אפשר לנסות להסביר למה "קלטת הסקס של פריס הילטון" הוא אירוע ששווה הסתכלות מחודשת, אם כי בשלב הזה של חיינו כולם כבר אמורים להבין למה זה בעייתי. (רועי אבן)
-
הפודקאסט: חוויית הדור כאהן, הפרק: נועה קולר
כשישבתי לראיין דור כאהן בעקבות ההצלחה המסחררת של הפודקאסט שלו, אמרתי לו שהפרקים האהובים עלי שלו הם אלה בהם אירח כמה מהנשים האהובות עלי: גיתית פישר, אושרית סרוסי, רות אלבז, ולענייננו: נועה קולר. לפעמים הפרקים של כאהן עובדים על הצד הטוב ביותר כשהוא משוחח עם אנשים שמאוד דומים לו (עמרי בר, ערן זרחוביץ'), אבל הפרק עם קולר עבד נפלא דווקא בגלל שהיא כל כך שונה ממנו – האחד רווק בן 30, והשנייה נשואה+2 ובת 40. הדיאלוג ביניהם לא קרינג'י או קנטרני, אבל קולר לא חוסכת ממנו את שבטה האוהב, וזה בעיקר נורא נורא כיף: לשמוע איש מאוד מצחיק זוכה לכאפת שטות מידיה של אחת מנשות התרבות האהובות במדינה. ברגע שיא אחד, דור מודה שהוא נמשך גם לנשים מכל מיני גדלים, בידיעה שדי דבילי להתגאות בדבר כזה. "אני רוצה לומר לך, בשם כל הנשים שאוכלות המבורגר – תודה", מברכת אותו קולר. אנשים זכו בגראמי על פחות מזה. (זוהר אורבך)
-
הפודקאסט: Song Exploder, הפרק: ג'ון לנון - אלוהים
במרכז הפרקים של "סונג אקספלודר" המעולה – ההשראה ל"שיר אחד" המעולה (ע"ע) – עומדת לרוב שיחה בין רישיקש הירוויי ליוצריו של שיר בודד. באופן הזה כבר פירק הפודקאסט לגורמים במהלך שבע שנות פעילותו למעלה מ-223 שירים. אבל השנה עשה הירוויי משהו חדש: פרק על שיר של אמן שהלך לעולמו. בשיתוף פעולה עם המוסד שמנהל את נכסיו של ג'ון לנון יצר הירוויי פרק שמספר על הקלטת "אלוהים" מ-1970 – שיר מאלבום הסולו הראשון של לנון לאחר פירוק הביטלס. באמצעות הקלטות דמו, קטעי ארכיון של לנון, רינגו סטאר והקלידן בילי פרסטון וראיון עם הבסיסט קלאוס וורמן, הירוויי חוזר לרגע בחייו של "הבוס-ביטל" (כפי שמכנה אותו פרסטון) שבו הוא מתכחש כמעט לכל דבר (כולל הביטלס) ומאמין רק בעצמו וביוקו אונו. "ב'אני לא מאמין' הזה הוא התכוון לאמונה של אנשים מיואשים שאומרים 'אלוהים, עזור לי, אני מאמין בך'", אומר וורמן על לנון. "בזה הוא לא מאמין. הוא אומר: העזרה תבוא רק מעצמך. ואם אתה לא מאמין בעצמך – הלך עליך". (ניב שטנדל)
-
הפודקאסט: אסור להשוות, הפרק: כיסא במטוס זה כמו דמגוגיה מוסרית
בפרק ה-47 של "אסור להשוות", המגישים אורן ברנשטיין וחגי אלקיים שלם מעמיקים באחת מהדילמות המוסריות החשובות והקשות בהיסטוריה האנושית: האם זה לגיטימי להטות את המושב במטוס. חגי, שמעולם לא הטה את כסאו, ואורן שדוגל בהטייה כדרך חיים, צוללים לתאוריית ההתפתחות המוסרית של קולברג, לתהייה מה ההבדל בין הטיית הכיסא לנסיעה בצד ימין של הכביש וגם לשאלות פילוסופיות על משמעות הפרט מול הכלל – ומנסים לתת תשובה לשאלה ההו כה מורכבת הזו. ספוילר: אף אחד מהם לא מגיע לתשובה חד משמעית, אבל הם בהחלט נותנים כמה נקודות למחשבה.
מדובר בפרק אחד מתוך רבים שמנסים לגעת בשאלות הקטנות, הגדולות והחשובות של החיים דרך מודלים של השוואה, לרוב לאירועים מדממים מההיסטוריה. "אסור להשוות" הוא פודקאסט של שני אנשים עם הררי ידע כללי (שמחבבים במיוחד אסטרטגיות מלחמה), שמנסים לסייע לאנשים כמוני וכמוכם שרק רוצים לנווט את החיים בצורה הנכונה, הטובה והיעילה ביותר. בים של פודקאסטים, חלקם עצלנים למדי (לא אלה שברשימה, חלילה), חגי ואורן הם אנשים רציניים שעושים חתיכת מחקר והכנה לפני כל פרק, וזה לגמרי ניכר – התוצאה משעשעת ומחכימה, שבהחלט שווה להקדיש את זמן הפקקים והכלים עליה. (כרמל שטרן)
-
הפודקאסט: You Are Good, הפרק: רדיו חזק
הפודקאסט you are good - "פודקאסט רגשות שעוסק בקולנוע" - אמנם לא תמיד אחיד, אבל הוא של שרה מרשל מ-You’re Wrong About שכולם צריכים לשמוע כל דבר שהיא אומרת. יחד עם אלכס סטיד ואורחים מתחלפים, היא חוזרת לסרטים נבחרים, כולם פופולריים ומהניינטיז והאייטיז. יש שם פרקי פנינה אמיתיים, למשל הפרק על "ריקוד מושחת" (מי לא רצה שג'רי אורבך יהיה אבא שלו?), הפרק על "סיוט ברחוב אלם" (די, בואו נודה שמדובר בסרט על התעללות מינית בילדים) ועל "שתיקת הכבשים" (מדובר בסרט על הטרדה מינית ממוסדת). הוא עוסק המון בטראומה, באופנים שהיא משפיעה עלינו ואיך מחלימים ממנה, והסרטים מנותחים רגשית, סוציולוגית ותקופתית באופן שמצליח להיות עמוק וגם נורא מצחיק.
הפרק שבו בחרתי הוא על "רדיו חזק" (1990), סרט ניינטיז אהוב במיוחד בכיכובם של כריסטיאן סלייטר וסמנת'ה מתיס היפה והמעט נשכחת. הסרט, שעוסק בתלמיד תיכון שמפעיל תחנת רדיו פיראטית וחתרנית ומצליח להבעיר את סביבתו הבורגנית והדכאנית, הפך לקאלט נעורים מוצדק. בפרק מדברים השניים על האנטי מערכתיות שבו, על סדיקת האקסיומה לפיה שיימינג ובריונות בתיכון מובילים בני נוער להתאבדות, הרי המשפחה והמערכות הממוסדות והאטומות עושות את זה קודם והם מנגנוני הדיכוי האמיתיים. על מה זה להיות נער צעיר בניינטיז לעומת היום, על כך שהרבה פעמים קשה לנו להיזכר בעצמנו הצעירים בידיעה שיכלנו לחיות אחרת ולאהוב את עצמנו יותר. אבל אין טעם, עשינו את הבחירות שעשינו, זה היה הכי טוב שהצלחנו. המשימה שלנו עכשיו, כמבוגרים, היא לאהוב גם את הצעירים המביכים שהיינו. פודקאסטים כאלו הם בהחלט צעד קטן בדרך לשם. (נטע חוטר)
-
הפודקאסט: שיר אחד, הפרק: ילד אסור ילד מותר | ריקי גל
בדרך כלל, כשאנשים מבוגרים מדברים על הילדות שלהם, הנוסטלגיה משתלטת. התחושה שפעם היה טוב יותר או לפחות פשוט יותר, נוכחת אפילו בסיפורים על זיכרונות ילדות קשים. "כן, היו מכות, אבל לפחות היה חינוך", או "גם אני עברתי הטרדות, פשוט לא היו מדברים על זה, זה היה חלק מהחיים". השיחה שמתנהלת בפרק "ילד אסור ילד מותר" של הפודקאסט הנהדר "שיר אחד" של כאן, היא הדבר הכי שונה מזה שאפשר לדמיין. שלושה מהיוצרים הכי מוכשרים שהיו פה – מתי כספי, יעקב גלעד וריקי גל, כולם בשנות ה-70 לחייהם - מדברים על הדברים הכואבים ביותר שיכולים לקרות לילדים בכנות ובחדות כמעט בלתי נתפסת, וכתוצאה מכך מספרים לנו איך החוויות המעצבות של חייהם הולידו את השיר היפה, העגום והחידתי, שכספי הלחין, גלעד כתב וגל שרה. הרבה פרקים של "שיר אחד" כוללים רגעים מרגשים, מצחיקים, מפתיעים ומשביעי סקרנות על אחורי הקלעים של שירים ישראליים מכל התקופות והז'אנרים, אבל פרק כזה סוחט דמעות ומלא רגש, בלי טיפת סנטימנטליות, לא היה. (מאיה לקר)
-
הפודקאסט: Unholy: Two Jews on the News, הפרק: ספיישל טלוויזיה ישראלית
אם הייתם יכולים לראיין את מנכ"ל HBO, מה הייתם שואלים אותו? אין צורך לחשוב: יונית לוי כבר עשתה את זה, ולה, כידוע, יש את השאלות הכי טובות. הפודקאסט של לוי וג'ונתן פרידלנד מהגרדיאן עוסק באקטואליה ישראלית, בריטית, אמריקאית ויהודית - וככזה, קשה לצרוך אותו באופן רטרואקטיבי. אבל כאן, עם האורח המיוחד ריצ'רד פלפלר (לשעבר מנכ"ל הרשת שאחראית לסדרות הכי גדולות על המסך), השלושה מנהלים שיחה מרתקת שכל חובב טלוויזיה יכול להחכים ממנה, בטח כשהיצירה הישראלית רק הולכת ומתפתחת. מבעיית מחסומי השפה (זו שהביאה לגרסה אמריקאית של "בטיפול", אך לא הייתה רלוונטית כשהגיעה "פאודה"), ועד לפעם בה פלפלר הצעיר נעזר בדיפלומט טרי, אחד בשם בנימין נתניהו. (רועי אבן)
-
הפודקאסט: כמעט מפורסמים, הפרק: חידון סמדר שיר
אפילו צרכני הרכילות הכבדים ביותר עשויים לחשוב שמדובר בג'יבריש, אבל דוברי "כמעטית" - השפה של הפודקאסט "כמעט מפורסמים" - יודעים שהשם "חושן חליבה" והפועל "מתפרקשת" יכולים ליצור משפט תקני. בפרק הזה, צליל הופמן ועדן יואל (חברי מערכת mako לשעבר ואנשים יקרים בהווה ובעתיד) לא הסתפקו בשיחה שנונה ומחכימה על אירועי השבוע בתרבות הפופ הישראלית, ופינקו עם ספיישל מיוחד בהשתתפות אורח מבורך: חתן פרס אופיר (ואם יש אלוהים בעולם, אז גם פרס סוקולוב) אהרון גבע. באמצעות חידון שאין לתאר, השלושה צוללים לראיונות היפים ביותר של סמדר שיר, אישה עם חיבה בלתי מוסברת לביטוי "מפני ש" ולשאלה שאיתה היא מתקילה כל אמא טרייה: "זה פנצ'ר?". (רועי אבן)
-
הפודקאסט: Renegades: Born in the USA, הפרק: היחסים עם האבות שלנו וגבריות
סשן השיחות הראשון של נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה ואייקון הרוק לנצח ברוס ספרינגסטין הוקלט ביולי 2020. אמריקה הייתה עדיין נתונה בידיו של ממשל טראמפ, וסמלים דמוקרטים כמו אובמה וספרינגסטין כססו ציפורניים מאימת "עוד ארבע שנים". בתום אותה שנה נבחר ג'ו ביידן לנשיאות, וחודש לאחר טקס ההשבעה עלה לשרתים של ספוטיפיי פרק הבכורה של "רנגיידס" המדובר. דברים שנאמרו בתיבת התהודה הפרוגרסיבית בביתו של ספרינגסטין הפכו לאפשרות של ממש.
השיחות שניהלו אובמה וספרינגסטין הן מרתקות ומחכימות כפי שניתן לצפות משני אנשים אינטליגנטיים בעלי ניסיון חיים עשיר וכישרון סטוריטלינג מוכח. אבל מי שנרתע מלשמוע את השניים מדברים על סוגיות פוליטיות כמו גזע וכסף, יכול לבחור באחד הפרקים היותר-אישיים (אם כי – בוודאי עבור שני אלו – האישי הוא הפוליטי). כזה הוא הפרק שבו מספרים אובמה וספרינגסטין על אבותיהם: הנעדר פיזית של הראשון (שעזב את הבית ללימודים כשברק היה בן שנתיים ומאוחר יותר התגרש מאימו וחזר לקניה) והנעדר רגשית של השני (אביו של ברוס סבל מבעיות נפשיות). במידה רבה, הפרק הזה הוא תמצית הפודקאסט, שמספר על חברות גברית, על גבריות רעילה, על דמויות נשיות חזקות ועל הצורך במודלים גבריים ראויים לחיקוי. לאורך שש שעות השיחות ביניהם, אובמה וספרינגסטין נשמעים כמו המודלים האלו בדיוק. (ניב שטנדל)
-
הפודקאסט: בינג'ר, הפרק: מצעד הנבלים הגדול
להעריץ גיבורים זה אוברייטד, נבלים זה הריל שיט. בפודקאסט בינג'ר, רצועת גיבורים ונבלים (מבית הפודיום, אימפריית הפודקאסטים המתפתחת של אורן יוסיפוביץ') דירגו קצת יותר מ-50 דמויות של הנבלים הכי הגדולים בהיסטוריה - לפי ההיגיון הבא: "הנבלים הכי מוצלחים. מה זה הכי מוצלח? מישהו שאתה מבין את המניעים שלו, שאתה מתחבר אליו באיזשהו מקום. הנבל הכי גרוע שיכול להיות זה מי שרוצה להשתלט על העולם, להיות הכי עשיר ולהיות הכי חזק, זה סיבות שטוחות. דמויות שאתה אוהב לשנוא". בלי להיכנס לספוילרים, במשך שעה אדם פולובינציק, אורי שטרנבך ועינב גליל מדברים על האנשים שכאמור אהבנו לשנוא במשך כל החיים: דארת' ויידר, לוקי, הג'וקר, היידרה (הסדר כאן אקראי, נשבע) - כולם כולם כאן. (דור מאיר מועלם)
-
הפודקאסט: הפודקאסט של ביל סימונס, הפרק: שיחה עם צ'ארלס בארקלי
מתי בפעם האחרונה שמעתם על מישהו שעשה אקזיט של 200 מיליון דולר מפודקאסט? אז באמת כדאי שתכירו את ביל סימונס, עיתונאי הספורט המשפיע בארה"ב של המילניום השלישי ולא רק מן ההיבט הספורטיבי. סימונס הוא מהפכן, יזם, סופר, תמיד שנוי במחלוקת עם פה שלא דופק חשבון למוקדי הכוח, ותמיד צעד וחצי לפני כולם. בין ב-ESPN (רומן שנגמר רע) ובין עם הקמת אימפריית התוכן והפודקאסטים "דה-רינגר", שתוך פחות מחמש שנים נמכרה לספוטיפיי בעסקת ענק.
לצד כל הביזנס והחדשנות הזאת של מי שאשכרה עושה כסף מעיתונות איכותית בעידן הדיגיטלי, מדובר באדם שכיף להקשיב לו. יש לי לא מעט השגות על הרבה מאוד דברים שקשורים בתרבות האמריקאית, אבל אם צריך לתמצת את הצד באמריקה שאני אוהב הרי שהוא מוגש ברובו אצל סימונס. פיוז'ן מלא אהבה לספורט, תרבות ולמה שביניהם - עם ניתוחי עומק וסיפורים מאחורי הקלעים מה-NBA ומה-NFL לצד חצי שעה על הפרק האחרון בסאגת משפחת רוי ב"יורשים", שיחה עם המוזיקאי קני ג'י על הדוקו החדש שלו, ראיון פותח אופקים עם האינטלקטואל מלקולם גלדוול, או שיחה בגובה העיניים עם בן אפלק שיספר בכנות למה באמת היה חשוב לו לגלם את באטמן, ואיך זה לשחק מסירות עם טום בריידי.
המגוון רחב אבל אם צריך לבחור פרק אחד שפשוט רציתי שימשך עוד עשר שעות, זה הפרק שבו סימונס אירח את צ'רלס בארקלי לשיחה בת שעה וחצי בפברואר האחרון. בארקלי, אגדת כדורסל בעבר ופרשן TNT בשני העשורים שחלפו מאז שפרש, הוא קרוב לוודאי אחד הבודדים שיכול לתת לסימונס פייט בקטגוריית "אני אומר מה שאני חושב ואם יש לך בעיה עם זה, Fuck off". פואטיקה. (רון שוורץ)
-
הפודקאסט: הבריט החדשה, הפרק: תינוק עוד פעם אחת
מכל טורי הדעה והפוסטים המשתפכים, הקול החיוני ביותר בתנועת #FreeBritney, לפחות בסניף הישראלי שלה, היה של איתי בן שמחון ושיר דקר, מנחי הפודקאסט "הבריט החדשה". הפודקאסט התחיל כניסיון לעשות סדר בסיפורה של אחת הנשים המפורסמות בעולם, שהפכה לאסירה בכלוב מזהב, והמשיך כסקירה מרתקת של בריטני מהיבטים שונים, בין אם דרך גלריית האקסים שלה או דרך התעמקות מכבדת בכריסטינה אגילרה, יריבתה הוותיקה והאהובה. "הבריט החדשה" הציגה דרך נורא מרגשת להעריץ דמות: בגאווה, באהבה ובהומור מלא חמלה כלפי האישה שגדלה עם מעריציה כשלושה עשורים. וזה נוכח באחד הפרקים הגדולים בפודקאסט – "תינוק עוד פעם אחת", שתיאר את קורותיה של כל משפחת ספירס הדרומית ויראת השמיים כפרק ממש הומואי של "טייגר קינג". כמו שטולסטוי אמר: כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אבל המשפחות האומללות מביאות את הכוכבות הכי שוות, אז בסך הכל זה מתקזז. (זוהר אורבך)
-
הפודקאסט: Reply All, הפרק: סדרת The Test Kitchen והסערה שבעקבותיה
אחרי שנים מצליחות ומהוללות, פודקאסט תרבות האינטרנט "Reply All" יצא לדרך עם מיני-סדרה חדשה, שעמדה לטפל בריקבון של מערכת Bon Appétit - מגזין אוכל פופולרי וטרנדי בפני עצמו, שזמן מה קודם לכן נחשף כמקום שקידש גזענות מערכתית ויחסים רעילים, אפילו אם באופן לא מכוון. שני הפרקים הראשונים (מתוך ארבעה) עמדו בציפיות, רק שאז ב"Reply All" מצאו את עצמם במוקד סערה אחרת: מתברר שההאשמות שהם הדהדו על כלי תקשורת אחר, היו רלוונטיות גם אצלם. המשך הסדרה נגנז, הפודקאסט יצא לחופשה ארוכה, וכשחזר הוא המשיך הלאה בלי פי ג'יי ווט - אחד משני המנחים הקבועים, שעמד במרכז התלונות הטריות. התוצאה היא שני פרקים "תמימים", פרק נוסף לחשבון נפש, ואינספור כתבות שעושות קצת סדר בסאגה. (רועי אבן)
-
הפודקאסט: ההסכת שאין לומר את שמו, הפרק: בגלל ששנינו הולכים לאיבוד
מזה חמש עונות ששיר ראובן ודור סער-מן מנתחים לעומק את עולמם הקסום של ספרי "הארי פוטר", אחד אחרי השני, "מההתחלה ועד שהתאגיד יפסיקו אותם". אפשר להיות די בטוחים שהתרחיש הזה כבר לא יקרה, כי מועדון הקריאה של ראובן וסער-מן סחף אחריו מעריצים רבים שאוהבים את ספרי המותג יותר מאשר את עצמם, ושמחים להאזין לכל ניתוח חדש או זווית מעניינת על הספרים שהם מכירים כל כך טוב. שיר ודור לא שוחים בעולמות הפאנדום, זה ברור; הם נוטים לטעות בשמות הדמויות ומעידים על עצמם שלא קראו את הספרים כבר שנים. אבל בקריאתם המחודשת, הם מצליחים להסתכל בעיניים חדשות על סדרה שחשבנו שכבר הכל נאמר עליה.
קשה לבחור פרק אחד ב"ההסכת שאין לומר את שמו" ששונה מהותית מהשאר; גם פרק 53, "בגלל ששנינו הולכים לאיבוד", הוא לא כזה. אבל הוא כן מביא לשיא את מה שהצמד הזה עושה כל כך טוב: כשהם מגיעים לפרק "הנבואה" מ"מסדר עוף החול", הם מנתחים אותו תוך כדי שהם מלהטטים בין ייצוג של דמויות אב, דוד המלך, טבעונות ו – איך לא – כוחה של אהבה. ואם עוד לא שוכנעתם, אז בפרק הזה גם נאמר המשפט היפה "אשמה היא הדרך היעילה ביותר לא לדעת איך אתה מרגיש". אומרים שגם מי שלא קרא את "הארי פוטר" יהנה מ"ההסכת"; אני לא יודעת אם זה נכון. אבל מה שבטוח: זה אחד מפרויקטי ההנצחה היפים שנעשו על הילד שנותר בחיים, בארץ וגם בעולם. (כרמל שטרן)
-
הפודקאסט: Las Culturistas, הפרק: פרסי התרבות - המועמדים
כמו רבים וטובים, גם בואן יאנג ומאט רוג'רס הם חובבי תרבות פופ להט"ביים עם מיקרופון זמין. וכדי לבדל את עצמם מאחרים, השניים החליטו ללכת על פרויקט שאפתני: פרסי התרבות. כל התרבות כולה, לא רק של שנה ספציפית. הם כבר עשו את זה בהצלחה כשמנו את 200 האירועים המכוננים בהיסטוריה של התרבות, והפעם הם בחרו 100 קטגוריות (מ"הנער הכי טוב" עד ל"המשפיען הכי טוב שלא שמענו עליו") והכריזו על המועמדים - כשמאז נרשמה דממה בגזרת הזוכים. אבל אפילו אם הם לעולם לא ייחשפו, הפרק הזה מהנה ומצחיק מספיק בפני עצמו. שכל אחד ישמע את המועמדים בקטגוריית "הפרס על שם ליידי גאגא לאדם אחד בחדר", יבין שיש עוד אנשים בעולם עם אובססיות כמו שלו, ויחליט. (רועי אבן)
-
הפודקאסט: חיות כיס, הפרק: גן התה הנעול
"חיות כיס" הוא אחד הפודקאסטים הוותיקים בישראל, והוא מנסה לפצח את אחת המשימות הנושנות בהיסטוריה: הנגשת הכלכלה להמונים. הפורמט עצמו פשוט: פרקים קצרים שנעים בין 25 ל-40 דקות וחוקרים בכל פעם היבט כלכלי אחר, מראיינים אישיות בכירה מהמשק או מספרים סיפור מוכר מהזווית הפיננסית. ואין ספק שהם טובים מאוד במה שהם עושים, כי "חיות כיס" נמצא דרך קבע ברשימת הפודקאסטים המושמעים ביותר בישראל - אז לפחות בנושא ההנגשה ברור שהם מצטיינים במיוחד. דבר נוסף שהם מצטיינים בו הוא לספר סיפורים כלכליים נחבאים שלא זוכים לרוב לתשומת הלב הציבורית, ולעשות זאת בצורה מעניינת שלא תשעמם לרגע.
אחד הסיפורים שהתמקדו בהם השנה במערכת הפודקאסט הוא סיפורו של יוקר המחייה, ומה המדינה עושה כדי להתמודד איתו – והפעם לא דרך הפריזמה של קוטג' או מילקי, אלא דרך מחירי התה. בפרק "גן התה הנעול" הועלה הנושא של שוק התה בישראל, ולמה הוא יקר במאות אחוזים ביחס לעולם. מתברר שרשת ויסוצקי היא, הלכה למעשה, מונופול, אך רשות התחרות מעולם לא הכריזה עליה כאחד כזה – מה שגורם לעליית מחירים משוגעת בתחום. הם מסבירים איך זה קרה, מה המשמעות של אי ההגדרה של ויסוצקי כמונופול, מה הגדרה שכזו הייתה יכולה לפתור ולמה זה מצב אבסורדי שמשאיר את כולנו בתור קהל שבוי.
וזה סיפור גדול הרבה יותר מאשר מעשייה על חליטות; זה סיפור על איך מתנהלים דברים בישראל, על איך דופקים אותנו ואנחנו אפילו לא יודעים, ועל כמה חשובה העלאת המודעות לנושאים האלו. רק בשבוע שעבר פורסם כי רשות התחרות בוחנת האם להכריז על ויסוצקי כמונופול. אולי עוד יש לנו תקווה, בכל זאת. (כרמל שטרן)
-
הפודקאסט: The Empire Film Podcast, הפרק: חגיגה של קולנוע: אדגר רייט וקוונטין טרנטינו בשיחה
הבמאי אדגר רייט (טרילוגיית הקורנטו, "אתמול בלילה בסוהו") ערך השנה גיליון מיוחד של מגזין "אמפייר", שבו אנשי קולנוע בחרו את הרגעים הכי גדולים שראו על המסך. קוונטין טרנטינו לא הספיק להגיש את הרשימה שלו בזמן, אבל "אמפייר" לא ויתרו, ואנחנו זכינו להרבה יותר מרשימה של 200 מילה: פרק מיוחד בן שלוש שעות של שיחה סינפילית מתפקעת מתשוקה. בשעה הראשונה והנגישה מהשלוש טרנטינו ורייט עוד משוטטים באולמות מוכרים: "שובו של הנוסע השמיני", "חיזור גורלי", "שתיקת הכבשים", "ג'וקר" ואנקדוטות מהפילמוגרפיה הפרטית (טרנטינו מספר למה כמעט חתך את סצנת כיסויי הראש של ה-KKK מ"ג'אנגו ללא מעצורים"). השעתיים הבאות מיועדות לעכברי קולנוע בהגדרה או בשאיפה: צלילה לתוך רשימה למתקדמים של 50 סרטים בריטיים שהרכיב מרטין סקורסזה עבור רייט, עם יציאות אקראיות של טרנטינו במחלפים אינטואיטיביים. לא קל לעקוב אחר הניים-דרופינג המסחרר ואחרי איכות הסאונד התל-אביבי של טרנטינו, אבל הידע, הלהט והיכולת הסיפורית של האחרון – מגיש פיצ'ים קולנועיים מרתק – מצדיק כל דקה ואז דורש עוד. (ניב שטנדל)
-
הפודקאסט: עוד יום, הפרק: השקט שנשאר
מערכת בחירות ממוצעת מביאה לסוף הקריירות הפוליטיות של כרבע מחברי הכנסת. אז מה קורה ביום שאחרי? לאן פונים יושבי המשכן שלא מעוניינים להשתתף בתוכניות בוקר או להיכנס לתחפושת של חיפושית? עקיבא נוביק ופודקאסט האקטואליה של תאגיד השידור כאן חקרו את הסוגיה הזאת, ושוחחו עם כמה מה"לשעברים". התשובה מדכדכת הרבה יותר מהצפוי: מירב בן ארי, למשל, חתמה בלשכת האבטלה, והיא ממש לא היחידה. יואל חסון נפלט החוצה כשהוא בשיאו, ואת הפנסיה המהוללת שכולם מדברים עליה יקבל רק כשיגיע לגיל 67. ומתברר שמעט מאוד דלתות נפתחות כשהם יוצאים לאזרחות - חוץ מדלתות האוטובוס, כי ה"לשעברים" מקבלים רב קו חינם. קשה עד בלתי אפשרי לחדש בתחום כל כך לעוס, אבל ההגשה הצעירה של נוביק והקצב המהיר עושים זאת בהצלחה. (רועי אבן)